זו לא בכיינות, זו הסטטיסטיקה

כרך שמור היטב של השנתון הסטטיסטי לשנת 1975 בספריית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חובק בתוכו חלק גדול מהסיפור של שוק העבודה הישראלי. באחד הלוחות, תחת הפרק תעסוקה ושכר, הוא מראה כמה לירות הרוויח בממוצע כל עובד לפי מקצוע. זהו לוח היסטורי לא רק במובן המילולי, אלא גם במובן העגום - עד אז פיזיקאים, מהנדסים ובעלי מקצועות אקדמיים אחרים השתכרו 8.5 לירות לכל שעת עבודה. המנהלים במשק השתכרו רק 8.3 לירות לשעה.

אילוסטרציה | צילום: עמית מגל

בעל מקצוע טכני כמו הנדסאי או סתם טכנאי היה משתכר בממוצע 78% מהשכר של מנהל, והפער בשכר השעתי בין כלל העובדים לכלל המנהלים עמד על 33% - כלומר העובד הממוצע השתכר לשעה 67% ממנהל. בתמורה לפער הזה קיבלו העובדים הפשוטים ביטחון תעסוקתי יותר או פחות, מי עם קביעות במגזר הציבורי ומי עם ועדים חזקים יחסית במגזר הפרטי, או לפחות תחושה שכל עוד אתה עובד כמו שצריך הכל יהיה בסדר.

בשנה שעברה העובד הממוצע השתכר לשעה 58% ממנהל, ועל ביטחון תעסוקתי כבר אף אחד לא מדבר. במקום זה כל מיני מומחים מדברים על דינמיות, אתגרים והחלפת עבודות כאילו יש איזה מלאי בלתי נדלה של מקומות עבודה נפלאים שאפשר פשוט לקפץ ביניהם.

העוגה גדלה על חשבון העובדים

בכנס קיסריה בשבוע שעבר אמר שר האוצר יאיר לפיד לבני הדור שלי, בני ה־30 ומשהו, שאנחנו נהיה הדור הראשון שחי פחות טוב מההורים שלו. זה לא מדויק, כי למעשה ההורים שלנו חיים פחות טוב ממה שהם עצמם קיוו לחיות בגילם - כי הם נותנים לנו כסף לדירה, לנכדים, למכונית ולפעמים אפילו לקניות בסופר, לא כולל חיסכון בתשלומים לבייביסיטר. הם נותנים לנו כי לנו אין.

בניגוד לדור ההורים, יש מעט מאוד מקומות בשוק העבודה הנוכחי שיכולים להבטיח שכר ראוי לאורך זמן. לא שכר גבוה, שכר ראוי ביחס לעבודה, וכזה שלפחות עולה מדי פעם קצת יותר מהאינפלציה. שכר כזה שמאפשר בכל חודש לשים קצת בצד בשביל העתיד, בשביל להרגיש שיש רשת ביטחון.

בנימין נתניהו מקפיד להסביר שמה שחשוב הוא הגדלת התוצר הלאומי, או במטפורה שחביבה עליו - הגדלת העוגה. אז ככה מתחלקת העוגה: בשנות התשעים חלקם של העובדים בעוגת ההכנסות הלאומית היה 75%. בחמש השנים האחרונות הממוצע היה 64.5%, וב־2012 העובדים כבר קיבלו רק 63.2% מההכנסה הלאומית.

באופן קצת גס ניתן לומר שאם בשנות התשעים על כל 100 שקל שנכנסו למפעל המעסיק היה נותן 75 שקל לעובדים, אז בשנה האחרונה רק 63 שקל הגיעו לעובדים.

הפוטנציאל התעסוקתי נעלם בגיל 45

עוד נתון אחד אפשר למצוא באותו כרך ישן בספריית הלמ"ס. אז, בשנות השבעים, כמעט כולם עבדו. גם המבוגרים. אז, ב־1975, רק 6.9% מבני ה־45 ומעלה לא עבדו או חיפשו עבודה - כלומר יצאו ממש ממעגל התעסוקה. היום מדובר ביותר מ־13%, כמעט כפול.

הנתון הזה הוא אולי המפחיד מכל. אנחנו, בני ה־30 פלוס, נסתדר. אם המעסיק הזה לא ירצה, נמצא אחר. נתפשר, נגשר, נמתח עוד קצת את המשכורת ונעבוד שעה נוספת. אלא שאז אתה מגיע לגיל 45, ובשוק זו כנראה כבר מילה נרדפת לזקן.

פעם היה גם ביטחון תעסוקתי וגם שכר ראוי. אחרי זה אמרו שצריך לוותר על אחד מהם כדי שיהיה משק תחרותי וגלובלי ודינמי. היום מתברר שלקחו את שניהם.