ראש הממשלה מצא לעצמו מורשת

הוא היה עייף כל כך. איזה שבוע עבר עליו. בתחילתו הוא דווקא נהנה מהאדרנלין שזרם בגופו בסיום הביקור המוצלח בניו יורק. אפילו הג'טלג שיחק לטובתו ואפשר לו להישאר ער וממוקד במהלך כל שידור העימות באמריקה, אבל אז הכל התחיל להתהפך. עכשיו, כשהוא ישוב על הספה בערב שישי, צופה בתמונות מההלוויה, ממש כואב לו הראש. היה לו חם שם בשורה הראשונה אל מול הארון, איזה מזל שלא ראו כמה הוא הזיע.

הוא מנסה לשחזר את אירועי היום, ולכאב הראש נוספת חולשה. הסמול־טוק עם אובמה. אוף, הוא ממש היה בטוח שהאיש הזה כבר מאחוריו. הפגישה הכפויה עם אבו מאזן, שמעורר בו כזה אנטגוניזם. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו בדקה ההיא. אשתו אומרת שהוא ממש נראה מגושם. היא צודקת, הוא מרשה לעצמו להודות. וקלינטון. כאילו לא הספיקה הפגישה עם הילארי בתחילת השבוע, עכשיו הוא היה צריך לזייף תמיכה גם מול בעלה. הוא הרגיש חשוף, שקוף, חסר אונים. כה רחוק ממחיאות הכפיים הסוערות בשבוע שעבר באו"ם. היה לו ממש כיף בניו יורק, הוא תמיד מרגיש בבית שם. זה לא שהוא לא אוהב לחזור לישראל. ברור שהכי טוב לו בירושלים, אבל בישראל הוא מרגיש לפעמים כל כך לא מסופק, כל כך רדוף.

הוא חשב שהנסיעה לארה"ב תשכיח קצת את המחשבות שמטרידות אותו כבר שבועות. את ההרהורים שלא נותנים לו מנוח, את השאלות הנוקבות שהוא שואל את עצמו בשקט. את מה שהוא לא יכול לספר לה. היא תגיד שהוא חלש, שעושים לו עוול, שאסור לו להפסיק להאמין בעצמו. אבל הוא לא יכול להשתחרר מזה.

זה מה שאנשים רוצים, זה מה שהם יקבלו

כבר תקופה ארוכה שהוא חסר שקט פנימי. מה התכלית, הוא שואל את עצמו, איך יכול להיות שכולם חושבים ששיכרון הכוח השתלט עליי בשעה שאני ממש סובל. אני לא פרס, הוא משנן לעצמו, אני לא זקוק לחיבוק ציבורי כל הזמן. כלומר, זה היה יכול להיות נחמד אבל זו לא מטרה עליונה מבחינתי, הוא אומר לעצמו ופוסע למטבח במעון הרשמי, מביט על שעון הקיר ומבין שישב כך שעות על הספה. הבית שקט, היא בטח כבר נרדמה, הוא יכול לחזור לעצמו ולמחשבותיו. הוא לא יודע להיות לבד, הוא אף פעם לא לבד, ולפעמים הוא פשוט זקוק לכמה רגעים כאלה.

לשאר הכתבות בפרויקט:

כך ניצחנו את המלחמה הבאה

היום שבו רעדה האדמה

כשהח"כים הפסיקו לדאוג לעצמם

לילדים של המחר יש על מי לסמוך

הקשישה מהמסדרון קיבלה חדר פרטי

כאן אוטופיה (תאגיד בהקמה)

 

היתה לו כבר פעם אחת כזו, מיד לאחר הבחירות של 2009, כשהצליח לחזור למשרד ראש הממשלה. אחרי שהדי הניצחון שככו והוא השיג את מה שרצה כל כך, התחילו המחשבות הרעות. הוא זוכר את הלילה ההוא, אז הוא דווקא שיתף אותה והיתה לה עצה לא רעה בכלל. תיקח דף חלק, היא אמרה לו, ותכתוב את כל מה שהשגת עד היום ומה אתה עוד רוצה להשיג. אם הטור של הדברים שאתה עוד צריך לעשות יהיה יותר ארוך מזה של הדברים שכבר השגת, תדע שאתה במקום הנכון. היא צדקה. בדרך כלל הוא לא מתלהב מטריקים של פסיכולוגים, אבל זה דווקא עבד. בלילה ההוא נולדה במוחו תוכנית התקיפה באיראן, הוא נזכר. בלילה ההוא הוא מצא תכלית, מורשת. הוא חייב לעשות את זה שוב.

יש לי תכלית, יש לי מורשת

מה זה יהיה הפעם. תהליך מדיני הוא לא מסוגל להניע, הוא יודע את זה, הוא לא משקר לעצמו, והוא גם לא חושב שהתנאים במזרח התיכון מאפשרים את זה. תקיפה או מלחמה לא באות בחשבון עכשיו, וגם במשחקים הפוליטיים הוא כבר מאס. הקואליציה יציבה, הוא לא באמת צריך את הרצוג איתו. אני צריך להפתיע, הוא אומר לעצמו, מזנק מהספה ובמוחו כבר מתחילה להירקם תוכנית. הפעם אני הולך על ענייני הפנים. על איכות החיים. במקום להגיד לשרים שלי "תהיו כחלונים" ואז שיהפכו למטרד כשיצברו פופולריות, אני אהיה כחלון, הוא אומר לעצמו. זה מה שאנשים רוצים, זה מה שהם יקבלו.

אבל מאיפה מתחילים: דיור, יוקר מחיה, עוני, אולי אפילו בהפוך על הפוך עם תקציב הביטחון? כן תקציב הביטחון זה טוב. יוחנן לוקר הרי כועס עליו עד היום שנתן לו לשבת בראש ועדה שלא יצא ממנה כלום. אפשר לכפות על צה"ל התייעלות ולא לפגוע בביטחון. זה אפשרי, יש לי המלצות מוכנות. רעיון גאוני, אנשים ימותו על זה. העיתונאים לא יידעו מאיפה זה בא להם. ואחרי לוקר ניישם את המלצות אללוף למלחמה בעוני, הוא אומר לעצמו ומתמלא באדרנלין. זה טוב כי בעצם לא צריך לחשוב. מההתחלה מינינו אנשים חכמים שהמליצו לממשלה מה לעשות, בטוח שחלק ממה שהם אמרו טוב וישים. ואולי אפילו נכריח את כחלון ליישם את המלצות הוועדה שלו מתקופת אולמרט להתמודדות עם רעידות אדמה. נראה אותו מתמודד עם זה. אומרים על הממשלות שלי שהן מקימות ועדות רק כדי למסמס דברים. אני אוכיח להם את ההפך, הוא אומר לעצמו.

עכשיו הוא כבר ממש ערני, אפילו שמח. הוא לא יחכה לבוקר, צריך להכות בברזל בעודו חם. הוא ניגש למכשיר הטלפון ומחייג. אלי, הוא אומר למנכ"ל משרדו המופתע שעונה לו מתוך שינה, אלי - יש לי תוכנית, אני רוצה עד מחר בערב את כל שמות הוועדות שהקמנו ואת כל המסקנות שלהן, ותזמן ישיבת ממשלה ליום חמישי הבא, מיד לאחר החג. לא, לא, הכל בסדר אלי, יש לי רעיון, יש לי תכלית, יש לי מורשת.

* * *

לממשלות נתניהו אין בדרך כלל בעיה לזהות בעיות. אולי זו התודעה הציבורית המפותחת מאז המחאה החברתית ואולי זו התכיפות של מערכות הבחירות שמציפות מעצם טבען בעיות שונות. הבעיות צצות וצפות מעל פני השטח אבל לרוב כאן זה מתחיל וכאן גם מסתיים. מהומות של העדה האתיופית? נקים ועדה לשילובם באוכלוסייה. תקציב הביטחון מתנפח? ישראל מידרדרת במדדי אי־השוויון? נקים עוד ועדה. אף חברה בינלאומית לא מגיעה לישראל? קופות הפנסיה וביטוח לאומי נאנקים תחת גירעון אקטוארי? נקים ועדה ועוד אחת וכך הלאה. הבעיה היא לא בזיהוי בעיות אלא בפתרון שלהן. ממשלת ישראל לא לוקחת על עצמה שום מחויבות ליישם את העצות שהיא מבקשת ממומחים ואנשים חכמים, ובשורה התחתונה מציאות החיים לא משתנה.

מחשבות על מדינה אחרת שיכלה להיות לנו

ערב ראש השנה תשע"ז אנחנו מרשים לעצמנו לעשות משהו שאנחנו לא עושים בדרך כלל - לפנטז. מה היה קורה אם המלצות הוועדות שהוקמו בכל פעם שהתעוררה בעיה, היו גם מיושמות. זה לא אומר בהכרח שכל ההמלצות טובות בעינינו, זה לא אומר שבחלק מהמקרים לא היה צריך לעשות גם מקצה שיפורים, אבל זה מעורר מחשבה על מדינה אחרת שיכלה להיות לנו, לו רק עבודת הוועדות לא היתה מסתיימת בטקס הגשת ההמלצות.