הלוחש לאספנים: יועץ האמנות הישראלי תומאס רום הוא סיפור הצלחה מטאורי

“העבודה שלי היא לקחת חיים של מישהו ולתרגם אותם לידי אמנות”, אומר יועץ האמנות הצעיר תומאס רום, ישראלי שחי בניו יורק. רום הוא כנראה אחד מסיפורי ההצלחה הישראליים הכי לא מוכרים בארץ. הוא כיום עובד עם יותר מ־20 אספני אמנות גדולים ברחבי העולם, מייעץ, מתווך ובונה את האוסף שלהם. במקביל הוא עובד על שיתופי פעולה אמנותיים, תורם לפרויקטים הומניטריים וגם מנסה להילחם בארגון ה־BDS. הוא זכה לפרסום קליל בישראל בעיקר כשנכנס לרשימת הגייז המבוקשים בעולם של המגזין הבינלאומי “OUT”, שבה נכלל בשנים 2016-2018. אבל את החיל שלו הוא עושה בעולם האמנות האמריקאי, כשהוא עובד עם אנשים, גופים, מוסדות וסכומים שבישראל אפשר רק לחלום עליהם.

רום (38) נולד וגדל ברמת השרון. לאמנות נמשך כבר מגיל צעיר ובתיכון חבר לקרן התרבות ישראל־אמריקה שאיתה עבד על פרויקטים שונים. “כבר אז היתה לי נקודת מבט אחרת, תפיסה של צעיר, תל־אביבי, הומו, עם ראש שמתפוצץ מרעיונות”, הוא מספר. תוך כדי לימודיו בתיכון הספיק לעשות תואר בתולדות האמנות באוניברסיטת תל־אביב ואחר כך, במקום שירות צבאי, התגלגל לעבודה בשוק האופנה הישראלי ומשם לעולם הפרסום והשיווק. “במשכורת הראשונה שלי אי פעם קניתי עבודת אמנות. אני זוכר שהידיים שלי רעדו כשחתמתי על הצ’ק”. בגיל 25 עבר רום לניו יורק והקים סוכנות שתיווכה בין פרויקטים אמנותיים לבין כאלה שיווקיים ומיתוגיים. אחרי 13 שנים בתפוח הגדול העברית שלו כבר מתובלת באנגלית, ולפעמים אפילו יותר קל לו להתנסח בשפה שאיננה שפת האם שלו, וחלק ניכר מזמנו הוא מבלה במטוסים בין מדינות.

 

מה אתה בעצם עושה בפועל?

“אני עובד עם 20 ומשהו אוספים פרטיים ברחבי העולם. במקרים מסוימים מדובר באספנים שיש להם כמה בתים לאכלס ביצירות, וגם כאלה ששומרים את האוסף שלהם באחסון”.

אז אתה אוצר פרטי של האוסף?

“לא בדיוק. אני מתרגם את חיי האספנים שלי לידי אמנות. עבודת אמנות יכולה להפיח נשמה בחלל. הדבר היחיד שאני מחויב לו הוא הסטנדרט של האספן שלי. קשה לאסוף בסדרי הגודל שאני עובד בהם ללא יועץ”.

ואם יש אספן שיודע מה הוא רוצה?

“הוא צריך גם לדעת אילו עבודות יוצאות לשוק, לקבל גישה ראשונית אליהן. אם האספן יגיע לגלריה עם יועץ שהם מכירים, הוא יקבל חשיפה לעבודות אחרות”.

“העבודה היא להסתובב בגלריות, בפתיחות של תערוכות, במוזיאונים. להראות להם את הגודל והחשיבות של האוספים שלי”, מסביר רום. אני מקבל הודעות לעיתונות מכל הגלריות והמוזיאונים, מבלה זמן רב בשיחות על קפה עם גלריסטים, יוצא להמון ביקורי סטודיו אצל אמנים. המטרה היא כל הזמן לשמור על קשר, על נוכחות. אם למשל טקאשי מורקמי, אמן ממוצא יפני ואחד המצליחים בעולם היום פותח תערוכה בניו יורק ואני בארץ, אין לי מה לדאוג כי בחרתי משם עבודות כבר לפני חודש”.

עוד עניין משמעותי הוא ירידי אמנות. היום יש בין 11 ל־13 ירידים חשובים ברחבי העולם. “היתרון של יועץ במקרה הזה הוא שחודש לפני היריד הגלריה כבר תשלח לי את הפריוויו של מה שהיא מתכוונת להציג, אני אבחר את הדברים שמעניינים אותי, אם הם נמצאים במקומות שאפשר לראות אותם טרם היריד אפשר לחסוך את הנסיעה ליריד עצמו. אם לא, נגיע ליריד ונאשר את המכירה”.

 

ואיך נראית העבודה מול האספנים?

“זו מערכת יחסים מאד חשובה. אני צריך לדעת כל הזמן איפה הם נמצאים, מה מעניין אותם וכמובן להשתדל לקחת אותם איתי כמה שיותר לכל המקומות בהם אני מבקר. אותי אישית מעניינים לקוחות שאוספים ממקום של ידע, שהאוסף ייצג את החיים שלהם ואת תחומי העניין שלהם”.

מלבד הדיי ג’וב שלו, עוסק רום כבר שנים בפילנתרופיה — בגיוס כספים עבור פרויקטים ומוסדות בהם הוא מאמין. לארץ הוא הגיע בחודש שעבר לטובת אירוע של בית השנטי, לו הוא תורם כבר שנים רבות. “אני יושב בבורד של Residency Unlimited - אחת מתוכניות הרזידנסי (שהות אמן) הכי טובות בארה”ב. לא מזמן התחלנו תוכנית חדשה שמייצרת תוכניות רזינדסי לאמנים ממדינות בהם הן נמצאים בסכנת חיים, כמו סוריה למשל”. במקביל חבר רום בקבוצת הרכישה של מוזיאון הטייט מודרן בלונדון.

בארץ, חבר רום בדירקטריון של המרכז לאמנות עכשווית (CCA) בתל אביב. “רוב מוסדות האמנות בישראל לא ממומנים בצורה מספקת. המוזיאונים הגדולים נתמכים בכסף ציבורי ולכן זווית הראייה שלהם היא לעיתים מאד צרה. דווקא המוסדות הקטנים יותר מצליחים להציג אמנות יותר מעניינת, יותר בועטת. זו הזווית שמרתקת ומעסיקה אותי”.

אבל נראה שהפרויקט הכי גדול, הכי מאתגר והכי ארוך טווח של תומאס רום הוא המאבק ב־BDS. לטובתו הוא קובע פגישות אישיות עם אוצרים מיפן ועד מנהלי מוזיאונים באל.איי, ומנסה להסביר להם למה זה לא הגיוני להטיל חרם אמנותי על מדינה רק מתוך מניעים פוליטיים. “הדעות הפוליטיות שלי לא בהכרח תומכות בכל המהלכים שנעשים על ידי ישראל, אבל אי אפשר להשתיק אמנים בגלל המהלכים האלה. זה משהו שאני מנסה להסביר לאנשים בעלי השפעה בעולם האמנות באמצעות שיחה חברית. הם מקשיבים לי בין השאר כי אני גם מייצג כסף, ובגלל שאני מכיר את הנושא אני יכול להציג בו את הצד האנושי. הבעיה שהמלחמה ב־BDS היא שקטה. לא רבים מצהירים שהם תומכים בזה, הם פשוט לא מציגים אמנות ישראלית בתערוכות שלהם”.