שש שנים למתווה הגז: קרן העושר כמעט ריקה, מחיר החשמל לא ירד, והתחרות מקרטעת

באוגוסט 2015, תחת מחאה ציבורית לא מעטה, אישרה ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו את מתווה הגז.

מטרתו הרשמית של המתווה היתה הגדלת כמות הגז הטבעי המופקת ממאגר תמר ופיתוח מהיר של המאגרים לווייתן, כריש־תנין ושדות גז טבעי נוספים.

כיום, שש שנים מאוחר יותר, עומד מתווה הגז בפני סיום, לאחר שהתקיימה אחת החלופות לפקיעתו: דלק קידוחים מכרה את אחזקותיה במאגר תמר לחברת מובדאלה פטרוליום מאבו דאבי. זה קרה ארבעה חודשים לפני תאריך היעד שהיה סוף 2021. העסקה עדיין כפופה לאישורים של הוועדה להשקעות זרות ומועצת הנפט – שני גופים מטעם המדינה – שרק לאחריהם אפשר יהיה להכריז רשמית על פקיעתו של מתווה הגז.

מאגר תמר | אלבטרוס

הרבה התרחש בשש השנים הללו בתחום האנרגיה בעולם, וגם בישראל, שבמובנים מסוימים הולכת נגד המגמה העולמית: בעוד העולם מנסה לעבור לאנרגיות מתחדשות ולצמצם את השימוש בגז, בישראל רוצים לפתח את בארות הגז ולהרחיב את היצוא. זאת בעיקר תחת הנימוק "היום או לעולם לא", והחשש שבעתיד הלא רחוק לא יהיה עוד ביקוש לגז והוא "יישאר באדמה". 

אתמול קיים משרד האנרגיה שימוע ציבורי לדו"ח ועדת אדירי 2, אותה ועדה בראשותו של מנכ"ל משרד האנרגיה אודי אדירי, אשר נדרשת להתכנס אחת לחמש שנים ולהמליץ על מדיניות גז. הוועדה ממליצה למהר ולהוציא כמה שיותר גז מהאדמה, לפני שעידן הגז הטבעי יסתיים, וכדי למנוע את השארתם של מאות מיליארדי שקלים באדמה, עם הגז. בשימוע השתתפו ארגוני סביבה רבים וגם המשרד להגנת הסביבה שהביע את עמדתו הנחרצת שלפיה יש לעצור לחלוטין כל פעילות הכרוכה בפיתוח מאגרי נפט או מאגרי גז חדשים, בים וביבשה. 

המרוויחים הגדולים הם הטייקונים: תשובה, מימון, משפחת לנדאו

"קיבלנו מתנה מהקדוש ברוך הוא וזה חשוב לכלכלה, כי יש מקור אנרגיה זול שיכניס הכנסות גדולות לישראל, שאותן המדינה תוכל להפנות לרווחה" – אלו היו דבריו של בנימין נתניהו ראש הממשלה בדצמבר 2015, בעת שחתם על אישור מתווה הגז. 

כמה שנים לאחר מכן נחשפה קלטת שבה בנו יאיר נתניהו אמר לניר מימון, בנו של טייקון הגז קובי מימון: "אבא שלי סידר לך עכשיו 20 מיליארד דולר". בכל הנוגע לתמר נראה שנתניהו הבן לא טעה בסכום שנקב, ומדו"חותיה הכספיים של ישראמקו עולה שהכנסותיה הצפויות עד שייגמר הגז במאגר עומדות על 20 מיליארד דולר.

ואכן, ישראמקו (בשליטת קובי מימון), דלק קידוחים (יצחק תשובה) ורציו (משפחת לנדאו) הרוויחו וירוויחו הון מהגז (ממאגרי תמר או לוויתן). ההכנסות הצפויות מ־2021 ועד לסיום המאגר תמר נעות בין 45 ל–52 מיליארד דולר, לפי ההערכה המבוססת על דו"חות השותפות. אבל מההכנסות עדיין יש להפחית את ההוצאות. והנה חישוב קטן שממחיש עד כמה עצום התזרים שנותר לאחר ניכוי ההוצאות:

ההשקעה בפיתוח מאגר תמר היתה כ־3.5 מיליארד דולר. בסוף 2020 הגיע המועד להתחיל לשלם את היטל ששינסקי, כלומר כיסוי של 200% לעלויות (בהתאם למנגנון ההיטל). מכאן עולה כי בשבע שנות הפעילות הראשונות של המאגר הוא יצר תזרים נקי של כ־7 מיליארד דולר. תזרים נקי משמעותו התזרים לבעלי המאגר, לאחר ההוצאות, התמלוגים, המסים והיטל ששינסקי.

יצחק תשובה. ממתין לאישור המכירה של אחזקת דלק קידוחים בתמר לחברת מובדאלה פטרוליום מאבו דאבי | צילום: אייל טואג

לפי דיווחי ישראמקו במרץ האחרון בדו"ח עתודות ונתוני תזרים מהוונים, תזרים המזומנים המהוון, מתחילת 2021 ועד ריקון המאגר ב־2054 יסתכם בכ־4.4 מיליארד דולר (לנתח של ישראמקו – 28.75% מתמר). למאגר כולו מדובר לפיכך ב־15.3 מיליארד דולר. 

בהנחה שהתזרים נוטה לאופטימיות רבה לגבי המחיר שיוצר, נכון לכן להניח שהמספר ינוע בטווח של 20%-10% פחות מהנתון שבדו"חות, וכך אנו מגיעים ל־15-12 מיליארד דולר. וביחד עם 7 מיליארד הדולרים עד סוף 2020, מדובר בתזרים נקי מהוון כולל שינוע בין 19 ל–22 מיליארד דולר.

יש ביטחון אנרגטי, אבל התחרות עוד בסימן שאלה

מתווה הגז הוא הליך משפטי מורכב, שתכליתו היתה לחלק את תגליות הגז בין גורמים שונים לטובת קידום התחרות והפחתת המחיר. במועד חתימתו, הופק גז ממאגר תמר בלבד, ונדרש פיתוח מאגרים נוספים, בין היתר כדי להגדיל את הביטחון האנרגטי של מדינת ישראל. 

במשרד האנרגיה מציינים בסיפוק כי אין הרבה החלטות ממשלה שהתקיימו עד הקצה כמו מתווה הגז. ההישג המשמעותי ביותר של המתווה הוא פיתוח מאגר לווייתן. מתווה הגז קבע שעל נובל אנרג'י, שהיתה השותפה הראשית בלווייתן, לפתח את המאגר עד סוף 2019. כשמתווה הגז יצא לדרך, לא מעט אנשים פקפקו בתמריץ של נובל ודלק קידוחים (ששלטו במאגרי הגז) לפתח מאגר מתחרה למאגר תמר, וחששו שהחברות יישבו על הגדר ולא יפתחו אותו.

ההישג השני המשמעותי הוא מכירת מאגרי כריש ותנין. המתווה קבע שדלק ונובל חייבות למכור את האחזקות שלהן בכריש ותנין והוא נתן להן טווח זמנים קצר יחסית לעשות זאת, וזה אכן התבצע: המאגרים נמכרו לאנרג'יאן, שגם בינתיים הפכה לענקית לא קטנה בזכות רכישת חלק מנכסי אדיסון האיטלקית. 

אנרג'יאן הצליחה לחתום על שלל חוזים עם חברות מקומיות משמעותיות במחירים שוברי שוק (כ־4 דולר ליחידת חום לעומת מחיר בסיסי של 5.4 דולר במתווה הגז, שרק הלך ועלה). משבר הקורונה שיבש את לוח הזמנים לתחילת ההפקה המסחרית, שכן מתקן הקידוח הצף טרם הגיע מסינגפור והחברה אפילו פיצתה חלק מהלקוחות ב־23 מיליון דולר כפי שדיווחה לאחרונה. המועד העדכני לתחילת ההפעלה הוא אמצע 2022. 

נדבך שלישי נועד לטפל במונופול של דלק ונובל, והוא חייב את דלק למכור את האחזקות בתמר ואילו נובל נדרשה לשני מהלכים: להוריד את אחזקותיה בתמר מ־36% ל־25% לכל היותר, וכן לוותר על זכות הווטו שלה בקבלת החלטות בתמר, כך שנובל לא תוכל להטיל וטו על החלטות עסקיות וזאת במטרה שתהיה תחרות בין המאגרים. 

לא ניתן היה להוציא את נובל אנרג'י (כיום שברון) מתמר או לווייתן, בהיותה הגורם המקצועי היחיד בסביבה שיכול היה לקדם הפקה וייצור במאגרים הללו בפרק זמן סביר. בפועל, נובל צמצמה את אחזקותיה בתמר ב־2018 ומה שנשאר היה מכירת אחזקותיה של דלק, שמכרה חלק ב־2017 וכעת את מה שנשאר. 

בשורה התחתונה, התכלית של המתווה לפיתוח הגז הצליחה וכך גם יצירת ביטחון אנרגטי למדינת ישראל. בלי מאגר לווייתן מדינת ישראל היתה עומדת על כרעי תרנגולת. זאת גם בקשר ישיר לניסיון לצמצם את השימוש בפחם. ב־2019, למשל, לא ניתן היה לעשות זאת, והצמצום בשימוש בפחם לעומת 2018 היה נמוך מאוד, בגלל שלא היה מספיק גז. בוודאי שלא ניתן היה במצב הזה לקדם את סגירת ארבע יחידות ייצור החשמל מפחם בחדרה.  

שאלת התחרות נותרת בסימן שאלה. תמר ולווייתן הם עדיין המאגרים היחידים שפועלים באזור. אמנם כריש ותנין השיגו הרבה חוזים בזכות המחיר הנמוך, אך הפעלת המאגרים מתעכבת ולא ממש ברור מה צפוי לקרות לגביהם. 

גם אם וכאשר יתחילו שני המאגרים הללו לפעול באופן מלא, תמר ולווייתן הם מאגרים גדולים בהרבה ונתח השוק שלהם בהתאם – 90% יחד. שברון שמחזיקה 39% מלווייתן ו־25% מתמר תישאר השחקן הדומיננטי ביותר. עתודות הגז במאגר לווייתן מוערכות בכ־620 BCM, בתמר יש כחצי מזה (סביב 315 BCM) ובכריש ותנין יש שליש מתמר (כ־100 BCM). לשם השוואה, גם אחרי הפעלת כריש ותנין, שברון לבדה תשלוט בכשליש מהשוק (בחישוב כלל אחזקותיה). 

קובי מימון | צילום: אוראל כהן

התחרות גם לא צפויה להתגבר בשנים הקרובות. משרד האנרגיה יצא בכמה ניסיונות למכרזים לחיפושי גז ונפט נוספים מול חופי ישראל, אך נרשמה היענות נמוכה ביותר. המכרז הראשון יצא לדרך בסוף 2017, ההכרזה על התוצאות נדחתה שלוש פעמים בשל מיעוט משתתפים, והסתיים בכישלון מלא עם נטישת ארבע החברות ההודיות שנרשמו אליו, מה שהותיר את אנרג'יאן כמתמודדת היחידה החדשה שעוד נשארה לפעול באזור. 

הכישלון: החוזה היקר במיוחד של חברת החשמל

אחד החסרונות של המתווה היה בכך שהוא לא טיפל, באותה הזדמנות, במחיר הגז של חברת החשמל ממאגר תמר. זה היה חוזה העוגן של תמר שעל בסיסו גויסו השקעות לפיתוח המאגר. 

ב־2012 חתמה חברת החשמל על חוזה מול שותפות תמר שנחשב בדיעבד לאחד היקרים בישראל. החוזה קבע מחיר בסיס גבוה יחסית (5.04 דולר ליחידת חום) והצמדה למדד המחירים האמריקאי, תוספת אחוז אוטומטית ל־8 השנים הראשונות שלו, וקיזוז אחוז ליתרת שנות האספקה (כ־15 שנה). לאורך השנים מחיר הגז שחברת החשמל שילמה עלה בצורה עקבית והגיע בשנה שעברה לשיא של כ־6.4 דולר ליחידת חום.

בפועל, מ־2013 ועד לאחרונה שילמה חברת החשמל לתמר מחיר גבוה בהרבה ממחירי השוק עבור הגז שרכשה. יצרני החשמל הפרטיים, למשל, משלמים כיום מחיר שנע סביב 4.7 דולר ליחידת חום. התשלום העודף הזה גרם לכך שתעריף החשמל של אזרחי ישראל התקשה לרדת. רק בתחילת 2020, כשחברת החשמל החלה לרכוש גז ממאגר לווייתן בתמחור של כ־4.8 דולר ליחידת חום, תעריף החשמל ירד בכ־4%.

דו"ח מבקר המדינה שבדק את חוזה הגז של חברת חשמל נתן תג מחיר של מעל 8 מיליארד שקל כעלות העודפת שהוטלה בסופו של דבר על הציבור. על פי חישובי משרד המבקר, הסכם הגז כפי שנחתם ב־2012 ייקר את עסקת הגז בכ־1.5-0.8 מיליארד דולר, בהשוואה לנוסחה המקורית ב־2009 (מכתב כוונות והחוזה המקורי מאותה שנה). בנוסף, ירידת מחירי האנרגיה מ־2012 ועד 2016 הובילה לכך שהעלות העודפת עומדת על 2.3-2 מיליארד דולר. לשם השוואה, מדובר בכשליש מההכנסות השנתיות של חברת החשמל.

אודי אדירי, מנכ"ל משרד האנרגיה | צילום: עמית שעל

במתווה הגז היתה לממשלה הזדמנות לעשות סדר במחיר הגז של חברת החשמל אבל המדינה נמנעה מלתקן את המחיר הזה, ואיתו למעשה את מחיר החשמל של כל הצרכנים הקטנים במדינת ישראל שאינם צרכנים של יצרני החשמל הפרטיים.

הטענה היתה שהמדינה לא פוגעת בחוזים קיימים. עם זאת, בכיר לשעבר במשרד האנרגיה אומר על כך שאגף תקציבים באוצר, שהוביל את מתווה הגז, רצה לשמר את הרווחיות היחסית של יצרני החשמל הפרטיים (שנתפסו יעילים) מול חברת החשמל (שנתפסה בלתי יעילה ובזבזנית). בנוסף, תעריפים גבוהים פירושם יותר כסף שייכנס לקרן העושר ולמדינה. זאת אף שיש לזכור כי בפועל מי שמכניס את הכסף הזה הוא הצרכן הישראלי שרוכש את החשמל. 

חברת החשמל ניסתה תקופה ארוכה להוזיל את התעריף ובסוף 2020 הגיעה להסכם עם חלק מהשותפות בתמר שמאפשר לה לרכוש ממאגר תמר גז בהנחה של עשרות אחוזים, אך נתקלה בהתנגדות מצד שברון, מפעילת המאגר, שאף סגרה את השאלטר לחברת החשמל.  

בסופו של דבר, בינואר 2021, למעלה משמונה שנים לאחר שנחתם החוזה הישן והבעייתי של חברת החשמל, הושג הסדר בהתערבות הממונה על התחרות, שבו שברון התחייבה לאפשר לשותפות בתמר למכור גז בנפרד. 

לפני כחודשיים, ביולי, הודיעה חברת החשמל שהצליחה להשיג הנחה של יותר מ־25% בתעריף הגז שהיא רוכשת ממאגר תמר. הממונה על התחרות היוצאת מיכל הלפרין הגדירה את ההסכמות מול חברת החשמל כ"פירות הראשונים של התחרות בשוק הגז הטבעי". יו"ר חברת החשמל הקודם יפתח רון טל, אמר כי ההסכם "יתרום באופן ישיר להורדת יוקר המחיה במדינת ישראל". אלא שלמרות זאת לא נראה שצפויה הפחתה משמעותית בתעריף החשמל, ובמקרה הטוב אפשר לצפות להפחתה של 1%. 

המתווה הסתיים, אבל קרן העושר עוד לא קמה

יש כנראה לא מעט אירוניה בעובדה שמתווה הגז מסתיים, אך "קרן העושר" (הקרן למען אזרחי ישראל), אותה קרן שנועדה לכאורה לרווחתם של אזרחי ישראל, ושאליה אמורים היו לזרום מאות מיליארדי השקלים ממכירת הגז, עדיין לא קמה, מכיוון שטרם נאסף הסכום הראשוני להקמתה שעומד על מיליארד שקל. לפי נתונים שמסר רק לאחרונה משרד האנרגיה, עד כה הצטברו לטובת הקמת הקרן 721 מיליון שקל בלבד, אלא שעד סוף 2020 הגז הכניס אפס שקלים לנושא. 

עבור הגז משלמות שותפויות הגז שלושה סוגים של תשלומים: הראשון הוא מס חברות רגיל, כמו כל חברה אחרת עבור ההכנסות. השני הוא תמלוגים שמשולמים למינהל אוצרות הטבע במשרד האנרגיה עבור עצם הפקת הגז, שהרי הגז אינו שייך לשותפויות הגז אלא למדינה (או לציבור). תמורת ההפקה משולם מס בגובה 11.5% שאמור לגלם את התשלום עבור הגז. ב־2020 התקבלו 1.1 מיליארד שקל תמלוגים ממס זה. ב־2021 צפויים להתקבל 1.15 מיליארד שקל. משרד האנרגיה, אגב, נאלץ לפני כמה חודשים לעדכן למטה את התחזיות שלו, לאחר שההכנסות ב־2020 לא עמדו בצפי. 

התשלום השלישי הוא היטל ששינסקי או בשמו הפורמלי מס רווחים ממשאבי טבע, שהוא המס העיקרי שעל בסיסו היתה אמורה לקום קרן העושר, שבה אמורים היו להצטבר בקצב מהיר עשרות ומאות מיליארדי שקלים, מה שלא קרה עד כה. התשלום הראשון של היטל ששינסקי התקבל מהשותפות המחזיקות בתמר בדצמבר 2020, שבע שנים אחרי שהגז החל לזרום ולהניב לבעלי המאגר רווחי עתק. מאגר לווייתן עדיין פטור מתשלום ההיטל והצפי הוא שיתחיל לשלמו סביב 2026. 

את המס ישלם הצרכן

במענה לביקורת על הקצב האיטי במיוחד שבו זורמים כספי הגז, נוהגת המדינה להשיב כי בסופו של דבר יצטברו סכומים משמעותיים, אף אם לוקח זמן להגיע לנקודת ההתחלה. עם זאת, נראה שהשאלה איננה רק אם ומתי תתמלא קרן העושר המובטחת, אלא גם כספו של מי ימלא את אותה קרן. התשובה לכאורה היא ברורה: את המס משלם הצרכן, שכן הוא מגולם מלכתחילה במחיר. זאת כמו כל מס אחר הכלול בעלויות של כל מוצר שנמכר - משולם על ידי קונה המוצר. באותה מידה של יצירתיות אפשר היה לקרוא למס הבלו על הדלק לרכב - קרן עושר. הרי האוצר גובה אותו מחברות הדלק.

למעשה, מי שצפוי למלא נכון להיום את קרן העושר, עם יצוא הגז המצומצם יחסית, הם צרכני הגז הישראלים, כלומר אזרחי ישראל ש"הגז הוא שלהם". הם ולא מפיקי הגז הטייקונים. ובוודאי שזה נכון כשמביאים בחשבון את המחיר היקר שהסכימה חברת החשמל לשלם למאגר תמר עבור הגז, מחיר שהממשלה דאגה לשמרו במחירו הגבוה בעת קביעת מתווה הגז.

מה הלאה: אנרגיה מתחדשת או המשך עידן הגז? 

סיפור אחר לגמרי שמשיק למתווה הגז הוא משבר האקלים. הגז הטבעי הוא בשורה ביחס לפחם, אבל בשיח האקלים נחשב הגז הטבעי כדלק מעבר. מתווה הגז נחתם ב־2015. אנרגיה מתחדשת הפכה ללהיט מקומי רק ב־2020. בעולם גם ענקיות נפט מתחילות לנסות להפוך את עצמן לענקיות אנרגיה מתחדשת. 

בפועל, יש תמימות דעים שישראל לא יכולה להיגמל מהגז כעת. ב־2020 אפילו היעד של 10% אנרגיה מתחדשת לא הושג והנתון עמד על כ־6% בלבד. אבל יש הסבורים שהיתה אפשרות להגיע ל־50% אנרגיה מתחדשת ב־2030, ו־50% גז. כיום היעדים הם 30% אנרגיות מתחדשות ו־70% גז (השימוש בפחם אמור להסתיים ב־2025). 

איתן פרנס, מנכ"ל איגוד חברות אנרגיה ירוקה לישראל, טוען כי מתווה הגז יצר עיכוב באימוץ מדיניות ארוכת טווח במשק האנרגיה. "מצד אחד, הגז הטבעי הוא דלק הרבה יותר גמיש מפחם וקל יותר לשלב אנרגיות מתחדשות כאשר הדלק העיקרי הפך להיות גז טבעי", הוא אומר. "מצד שני, העובדה שיש גז שקשה לייצא אותו וקל וזול לצרוך אותו יצרה תחושה שאנו מרגישים אותה גם כיום, שבמשרד האוצר לא מוטרדים מקצב המעבר לאנרגיה מתחדשת, כי יש להם גז זול לשרוף. בסופו של יום זה משליך על כל החלטה במשק החשמל, כולל האם לתמרץ גגות סולאריים וכמה. הגז הישראלי הוא חרב פיפיות למשק בישראל".

במשרד האנרגיה לא ממש חולקים על הטענה העקרונית שבמצב של אילוץ, שבו אין מספיק גז, ישראל היתה פועלת כנראה באופן נמרץ יותר כדי לעבור לאנרגיות מתחדשות. עם זאת, ועדת אדירי 2 טוענת כי דווקא בשל הרצון להרחיב את פיתוח האנרגיות המתחדשות, ניתן לצמצם את היקפי הגז השמורים למדינת ישראל, ולהרחיב את היצוא. 

בסוף יוני פרסם משרד האנרגיה את דו"ח הביניים של הצוות המקצועי לבחינת מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי בישראל. הצוות טען שנוצר "חלון הזדמנויות" מוגבל בזמן למכירת הגז הטבעי ליצוא וכי אם לא יבוצע שינוי במדיניות היצוא, ישנו סיכוי טוב כי משאבי הגז הטבעי בישראל לא ימוצו, מה שיביא לאובדן הכנסות משמעותי למדינה מתמלוגים ומס הכנסה וגם ממס ששינסקי. לכן הצוות המקצועי מבקש לעודד חיפוש וקידוח מאגרי גז טבעי בשנים הקרובות, ובהתאם גם לצמצם את כמות הגז הנשמרת לשוק המקומי.

שר האנרגיה לשעבר יובל שטייניץ. מתווה הגז ניסה להגדיל את הביטחון האנרגטי של מדינת ישראל | צילום: אוראל כהן

המשרד להגנת הסביבה התנגד למתווה וטען כי הוא יוביל ל"פיתוח מסוכן, לא מרוסן ולא אחראי של מאגרי גז ונפט, שיפגעו ביכולת של ישראל להיגמל מהתלות בדלקים מזהמים ולעבור לכלכלה דלת־פחמן ותחרותית כמו שאר מדינות ה־OECD". 

לקראת השימוע הציבורי שנערך אתמול הגישו כמה ארגוני סביבה, ובהם שומרי הבית ומגמה ירוקה, נייר עמדה ובו הם טוענים כי השאלה הרלבנטית הראשונה שיש לדון בה היא שאלת האחריות של מדינת ישראל במאבק במשבר האקלים, וכן בסדרי העדיפויות. לדבריהם, תעדוף רווחים לטווח קצר ממכירת יותר גז יבוא על חשבון הירתמות אקטיבית למאבק במשבר האקלים.

הארגונים מבקשים להסיר מעל הפרק את טענת "הביטחון האנרגטי", שכן המאגרים הקיימים יותר ממספיקים לצורכי האנרגיה של ישראל עד סוף המאה. הם מפנים לדו"חות של סוכנות האנרגיה הבינלאומית שבהם נטען כי על מנת להגיע ליעד של איפוס פליטות גזי חממה עד 2050, יש לעצור חיפושי גז ונפט חדשים עוד ב־2021. 

טענה נוספת העולה בהקשר זה היא כי אף אם בשלב זה המדינה תבחר לאפשר את המשך החיפושים, אין לעשות זאת באמצעות הגדלת התמיכה הממשלתית. ארגון גרינפיס ישראל הגיש למשרד האנרגיה חוות דעת כלכלית מקצועית שערכו עבורו ד"ר דניאל מדר, חוקר ויועץ בתחום, ונדב כספי, יועץ כלכלי שאף עבד באגף תקציבים באוצר. השניים טוענים כי המדינה משקיעה מיליארדים בסבסוד הגז. 

"המדינה מסבסדת את המעבר לאנרגיות חדשות בקמצנות רבה"

במקטע ייצור הגז, למשל, המדינה תומכת באסדות הגז באמצעות אבטחה שוטפת שלהן: המדינה הצטיידה בכלי שיט חדשים שמיועדים להגנה על מתקני הגז, הצבא עורך אימונים במתווים שונים להגנה על המתקנים ומושקעים בכך עשרות מיליוני שקלים בשנה. במקטע היצוא, המדינה משתתפת במימון צנרת הולכה למדינות שונות באמצעות החברה הממשלתית נתג"ז. נתג"ז הניחה צינורות בשווי 7 מיליארד שקל בשנים האחרונות ובתוכנית ההשקעות שלה הקמת צנרת עתידית בסכום של 2.9 מיליארד שקל. 

בסך הכל, נטען בחוות הדעת כי המדינה השקיעה מיליארדים בהשקעה ישירה והטבות מס וצפויה להוציא בעשור הקרוב 58 מיליארד שקל, כדי להבטיח מעבר של חלקים נרחבים ממשק האנרגיה המקומי לגז ולאבטח את אסדות הגז. נוסף על כך נאמדת ההשתתפות בצינורות ליצוא בעוד מיליארדי שקלים. "לעומת זאת, בכל הנוגע לעידוד מעבר לאנרגיות מתחדשות המדינה מסבסדת את הנושא בקמצנות רבה. מאות בודדות של מיליוני שקלים", נטען. "המדינה השקיעה ומשקיעה יותר ויותר בפריסת טכנולוגיית הגז, טכנולוגיה אשר המדינה מודעת באופן ברור לכך שיש לה תאריך תפוגה של עשור או שניים. לעומת זאת, בטכנולוגיה של אנרגיה מתחדשת המדינה אינה משקיעה באופן מסיבי אף שזו הטכנולוגיה המסתמנת באופן ברור כטכנולוגיית העתיד".