אחרי שעצר את תרומותיו לקולומביה, רוברט קראפט בטור אישי: "זה לא המוסד שהכרתי"

בטור בניו יורק פוסט כותב רוברט קראפט, שהקים את הקרן למאבק באנטישמיות והודיע על הפסקת תמיכתו באוניברסיטת קולומביה, על ימיו באוניברסיטה: "כשנרשמתי לקולומביה, קיבלתי מלגה אקדמית מלאה. כך הפכתי למה שאני היום, זה אפשר לי לצמוח, ללמוד ולהצליח עם יציאתי לעולם. בזכות ההזדמנות שניתנה לי, למדתי באוניברסיטה מפרופסורים שעודדו אותנו לטפח חשיבה עצמאית וביקורתית עם נקודות מבט מגוונות.

תשומת הלב היום סביב מחאות השנאה בקמפוס בקולומביה מתמקדת בסטודנטים. אך אלו סטודנטים שלמדו מסגל אקדמי המתמקד בפוליטיקה יותר מאשר בחינוך. אלו לא הפרופסורים שהיו לי, אשר הדגימו את העקרונות הבסיסיים שבבסיס משימת ההשכלה הגבוהה בארצות הברית. עקרונות אלו הבדילו את המוסדות האקדמיים בארה"ב משאר העולם והעניקו יתרון תחרותי מובהק לארה"ב.

אך אין זה המצב עוד. אני לא מזהה יותר את המדינה שלי".

פרופ' סקוט גאלוויי מאוניברסיטת NYU התלונן בריאיון ל-MSNBC על הסטנדרט הכפול של המפגינים נגד ישראל. "אם אני הייתי מגיע לקמפוס של האוניברסיטה כשראשי מכוסה בקפוצ'ון לבן והייתי קורא 'לינץ' לשחורים' או 'לשרוף את ההומואים', הייתי מפוטר באותו לילה, ולא היו עוזרים לי טיעונים לחופש הביטוי".

קראפט ממשיך: "בשלטים באוניברסיטת קולומביה נכתב "חזור לפולין", והם קוראים לקהילה היהודית לחזור למחנות המוות הנוראים של זמן השואה. הם קוראים "להרוג את כל היהודים" ו- "7 באוקטובר 10,000 פעמים נוספות". לרטוריקה מלאת השנאה הזו הקוראת למוות ולהשמדה של אוכלוסייה שלמה אין מקום בקולומביה ואין מקום בשום מקום בעולם.

נקודה.

סטודנטים חוגגים כעת תוך שהם מפיצים שנאה נגד עם שלם. וגרוע מכך, הפרופסורים שלהם לא רק מעודדים אותם, אלא מצטרפים אליהם ומשתתפים במעשיהם. זה כבר לא המקום שאני מכיר ואוהב.

העקרונות שהיו פעם נערצים כל כך, הוקרבו בידי פרופסורים המשתמשים בכיתה ובקמפוס כדי לקדם את נקודות המבט הפוליטיות האישיות שלהם. בניגוד לטיפוח של חשיבה ביקורתית, הם משתמשים ברטוריקה המטיפה לתמיכה בקבוצות אקטיביסטיות מסוכנות.

סטודנטים יהודים נאלצים לסבול פחד והפחדה שאיני בטוח שקבוצה אחרת בתקופה המודרנית של המאה הנוכחית נאלצת להתמודד איתם בקמפוס, ומי שאחראי לכך הם אותם אנשים שאמורים להגן עליהם, לא לשנוא אותם. ההתייחסות לשנאה הארסית הזו ליהודים אינה עניין פוליטי, אלא עניין אנושי. ואם המוסדות האקדמיים להשכלה גבוהה בארצות הברית של אמריקה כבר אינם מתייחסים לבעיות אנושיות, אז אני חושש שהם איבדו את המצפן המוסרי שלהם.

ההתייחסות לכך אינה פוגעת בחופש הביטוי של הסטודנטים או של הסגל. זהו נרטיב שקרי. אני מאמין גדול בחופש הביטוי. אבל "חופש הביטוי" אינו קורא לאלימות פיזית בפנים מוסתרות במסכות ובכיסויים - זו פחדנות.

חופש הביטוי הוא לקיחת אחריות על המילים שלך, ועל הצבת שמך ופניך מאחורי המחשבות שלך. מנהיגי מוסדות חינוך צריכים לאכוף קודים של התנהגות על חברי הקהילה שלהם - סטודנטים וסגל כאחד. אחרת, מה הם מלמדים את הסטודנטים? הם מקדמים תפיסה ונותנים דוגמה שאין צורך באחריות - אם היתה אחריות, המחאות הללו היו נפסקות.

למרות הקושי, האוניברסיטאות צריכות לשמש דוגמה, ולהסיר קביעות מאנשי סגל ללא קשר למאבקים משפטיים שייתכן שאיתם הם ייאלצו להתמודד. חברי הסגל האנרכיסטים צריכים לשאת באחריות על מעשיהם.

ראינו דוגמאות רבות של חברי סגל שהפרו את קוד ההתנהגות של האוניברסיטאות בניסיון להרעיל מוחות צעירים ולזרוע פילוג בקרב חברה מקוטבת ממילא. אי אפשר להמשיך את זה עוד. המכללות והאוניברסיטאות אינן צריכות להיות כר גידול לשנאה ולקיטוב. במקום זאת, הן צריכות להיות מקום המאפשר חשיפה לתרבויות, חוויות ונקודות מבט מגוונות - זוהי הזדמנות ייחודית לקדם ולטפח הבנה וכבוד זה לזה.

בשנים האחרונות, החל בצעדת שרלוטסוויל בשנת 2017, התחלתי להרגיש שינוי מסוכן במדינה כאשר אירעו יותר ויותר מקרי שנאה. כעת משתוללת שנאה בלתי מבוקרת נגד יהודים באוניברסיטאות. הקמתי את הקרן למאבק באנטישמיות (FCAS) ב-2019 בדיוק מהסיבות האלה - כדי לחנך צעירים ולפנות לאמפתיה שאני מאמין שכל בני האדם נולדים איתה. הרגשתי שזה הכרחי שנעשה משהו כדי להבטיח שארה"ב לא תתחיל להיראות כמו גרמניה של שנות הארבעים.

מעולם לא יכולתי לדמיין שבאמריקה, בשנת 2024, מנהלי הקמפוס יגידו לסטודנטים יהודים לברוח מקמפוס האוניברסיטה שלהם למען ביטחונם. זה קורע את ליבי לדעת שזה קורה בבית הספר שאהבתי ושנתן לי כל כך הרבה.

הפחד הגרוע ביותר שלי שאני נאבק נגדו בחמש השנים האחרונות באמצעות הריבוע הכחול של FCAS, סמל של עמידה מול כל שנאה – מתממש, וכולנו צריכים לנקוט פעולות שיפסיקו זאת.

פקולטות שאין עליהן בקרה, אפשרו לשנאה הזו להתפשט, והשתמשו בכיתות שלהן כדי לקדם דעות אישיות במקום לחנך. התפקיד שלהם הוא לא של פוליטיקאים ועיתונאים, ולא ללמד את הסטודנטים מה לחשוב. התפקיד שלהם הוא ללמד את הסטודנטים איך לחשוב. והתפקיד של המנהלים הוא לנהל את האוניברסיטה, ולא לעמוד בחיבוק ידיים כאשר מיעוט של סטודנטים משתלט על הקמפוס או לנהל משא ומתן ופשרות עם מי שמפר את הכללים.

לסטודנטים במכללות ובאוניברסיטאות שלנו מגיעה מנהיגות חזקה יותר. אומץ לעשות את הדבר הנכון הוא תכונה מרכזית של מנהיגות אפקטיבית, והוא חסר כעת מאוד במוסדות האקדמיים המובחרים ביותר בארה"ב. אני מקווה כי מועצות המנהלים של המוסדות הללו יתנו עדיפות לאומץ להוביל ולעשות את הדבר הנכון כאשר הם יבחרו את הנשיאים שלהן.

רוברט קראפט הוא מנכ"ל קבוצת קראפט ומייסד הקרן למאבק באנטישמיות, http://www.standuptojewishhate.org