סוגיית החרדים תכריע את אופי הכלכלה

כאשר אוספים את כל הנתונים המאקרו־כלכליים (תעסוקה, השתתפות, שכר, מסים, קצבאות ועוד) הקשורים לגברים החרדים בישראל ומסתכלים על התפתחותם, בעיקר בשנים האחרונות, התמונה הכללית שעולה היא מדאיגה. הנה כמה מהם על קצה המזלג הממחשים את גודל הדרמה: שיעור ההשתתתפות של גברים חרדים בשוק העבודה בקרב בני 25־64 עומד על כ־52% בלבד; לעומת נשים ערביות, שיעורי השתתפות נמוכים במיוחד נרשמו בקרב גברים חרדים בני 25־34 (רק 40%), נתון המעיד על החרפת התופעה; לפי סקר הכנסות של הלמ"ס התרומה לנפש של חרדי לקופת המדינה היא תשיעית מזו של לא חרדים, כאשר רבע מהכנסות של משקי בית חרדים מגיעות מקצבאות ותמיכות. כתוצאה מכך, רשויות לא חרדיות מוציאות על אזרח 52% יותר מרשויות חרדיות; הכנסות העירוניות מארנונה בקרב ישובים יהודים לא חרדים גבוהות פי 2.5 לעומת רשויות חרדיות (הפער מול הערביות הרבה יותר גדול) וכתוצאה מזה כשני שליש מרשויות החרדיות נמצאות בהליך התייעלות או התאוששות (גרעון של מעל 17.5% וחוב מעל 50% מהכנסה העירונית).

היות שבעוד כ־30 שנה האוכלוסייה החרדית תהווה רבע מאוכלוסיית ישראל (לעומת 11% היום) וב־2065 זה כבר יהיה שליש, ללא שינוי בשיעורי תעסוקה של גברים חרדים הפגיעה בתוצר תגיע ל־13% בשנה תוך צמצום של הצמיחה הפוטנציאלית של המשק מ־4% לשנה ל־2.5% בלבד, יהיה צורך בהעלאת מסים ישירים (מס הכנסה) ב־16%, והמשק יאבד חצי מיליון ידיים עובדות. לפי ה־OECD, יחס החוב־תוצר של ישראל כבר ב־2060 עלול להגיע ל־140% תמ"ג - רמה שאיננה בת קיימא עבור מדינה כמו ישראל.

לא צריך להיות כלכלן מדופלם כדי להבין כי הרכבת הזו דוהרת הישר לתהום. אך בניגוד למה שחלק מהאוכלוסיה חושבת (או רוצה לחשוב), לתהום הזה ניפול כולנו ולא רק האוכלוסיה החרדית. הסוגיה החרדית, לרבות תרומתה לכלכלה ולחברה הישראלית, היא זו שתכריע במידה רבה האם ישראל תהיה ב־2050 רפובליקת בננות או שמא, מדינה מפותחת. הדרך לפתרון הקושיה הזו, עוברת דרך סוגיית גיוס הגברים החרדים שכן מדובר ב"גשר הכניסה" לחברה האזרחית.

מה שמוסכם על רוב המומחים היא כי המצב הנוכחי, לפיו גיל הפטור עומד על 26 ותופס את הרוב המוחלט של החרדים כבר נשואים עם ילדים, אינו יכול להימשך. התוצאה פשוט איומה ונוראית והיא תנציח את הנתונים שהוצגו למעלה: רוב המוחלט של הגברים החרדים לא מתגייסים – כלומר, אין שוויון בנטל, כאשר מערכת התמריצים הקיימת הופכת את הישארות בישיבה כאופציה "הכדאית" ביותר, ולכן הם גם לא עובדים ולא רוכשים מיומנויות.

הצעדים המזיקים שמקדמת ממשלת נתניהו כמו הגדלת קצבאות אברך רק מחריפים את התופעה ומעודדים הישארות בישיבה על פני עבודה, שהופכת לפחות ופחות כדאית היות והשכר היא פונקציה של הפריון. והפריון בקרב גברים החרדים הוא נמוך על רקע היעדר מיומנויות וכישורים.

לפי הדוח האחרון של ה־OECD, הפערים הדיגיטליים עצומים: בזמן ש־98% מהיהודים הלא חרדים משתמשים באינטרנט דרך מכשירים ניידים (סלולר, טאבלט או מחשב) ו־94% דרך חיבור ביתי, בקרב החרדים מדובר רק על כשני שליש ו־44% בשימוש ביתי. היות והתמונה היא קודרת ומבעיתה, אזרחי ישראל יצטרכו להכריע בין שתי חלופות. הגישה ה"עקרונית" שסוברת כי יש להמשיך להיאבק על ערך השוויון, שהוא ערך עילי, לנסות לגייס את החרדים תוך לקיחת הסיכון ההולך וגובר שכלכלת ישראל תקלע לאסון בעוד 30 שנה (במידה ששיעור ההשתתפות תעמוד עוד על 50%); או שמא, לאמץ את הגישה "הפרגמטית" יותר ולוותר על ערך השוויון, "לשחרר" את רוב החרדים כמה שיותר מהר על מנת להבטיח שאלו יפנו להשכלה, הכשרה או תעסוקה, ובכך להגדיל את הסיכויים שהמשק הישראלי, ולפיכך מדינת ישראל, ימשיך להתקיים ולצמוח בקצב שראינו בשני העשורים האחרונים.

כמובן שבתרחיש השני, הסיכון הוא "ביטחוני", שכן אי גיוסם של גברים חרדים משמע פחות חיילים לצה"ל. החלק הפחות סימפטי בתהליך קבלת ההחלטות שאזרחי ישראל נדרשים כעת, היא ששתי החלופות הניצבות הן גרועות.