אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
קראו עוד סגור

וזהו סוף הזיכרון

57 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

פרסם תגובה בטל
57.
שאלה לגבי פרופ' לופטוס
מאמר מעניין וממצאים מעניינים, אולם, יש הרבה מאוד ביקורת על עבודתה של פרופ' לופטוס ועל המניעים שלה, לפחות בתחילת הדרך, לחקור באופן ביקורתי את אמינותם של זיכרונות (החלה לבחון את אמינותם של זיכרונות מודחקים לאחר שבתה התלוננה כי אביה פגע בה מינית, הדברים התגלגלו לידי תביעות ענק בבתי המשפט). אני שואלת בכל הרצינות, ואשמח לתשובה, האם אין שאלה לגבי המחקרים שלה? ולגבי שיתוף הפעולה עם זה?
ר. | 17.04.16
54.
לא לבעלי לב רגיש...ולא לבני משפחה של מתמודדים
סבא שלי היה אומר: "לא טוב לחטט בפצעים". בגלל זה אני שונאת את הפסיכולוגיה. יש דברים שבגלל העוצמה שלהם אי התעסקות בהם היא התרופה הכי טובה. ההתעכבות על הרגש במקום אחד עוזרת. לעיתים טוב "לברוח" ולעיתים כשהאדם בשל יש להתעכב, לחוש והגוף כבר ישחרר (שיטת ה"מסע") (כשהאדם יתחבר לאלוקות ולמה שמעבר). ההימנעות מהתעסקות גלויה עם הבעיה לא נותנת לה תוקף במציאות (יש לזה רווח בכך שזה לא נוכח במציאות העכשווית). בכלל, דחיה של מחשבות מפריעות ומזיקות: "אין לי זמן לזה עכשיו". אומרים שהאדם צריך לעשות עבודה של בירור. להתמקד בעיקר. האבא שלה כנראה גידל אותה טוב למרות הטראומה שעבר. לא אהבתי את העיסוק ב"חישמול"... (ראיתי בחורה אחרי חשמול מוחי - מחוקה לחלוטיןטין - עושים את זה למי שאין מי שיגן עליו...) כפליטת "הוסטל שיקומי כוללני" אני יכולה להגיד שעיסוק תכוף בבעיות כולא את האדם בכבלים בלתי נראים ומצר את צעדיו! זה כמו להכניס את האדם ללופ אינסופי. ולא, אינני סולחת. ולכל אותם אלו שלא עמדו במסא - ד"ש!
 | 20.08.13
53.
זה מה שעושה טיפול בדמיון מודרך!
מעדכן זיכרון טראומטי ומתקן אותו באופן שיאפשר ריפוי, הבנה עמוקה ושחרור של החלק הכואב. גם שחזורים שולפים מהזכרון את האירוע הטראומטי ומתקנים את התסריט. המחקר של שילר ממש תומך ברפואה ההוליסטית. בהבדל אחד: לא נדרשות תרופות. מספרים לי כאן דברים שאני יודעת כבר שנים :-) נחמד שהמדע הגיע לאותו רעיון ואותן הבנות שמטפלים הוליסטיים הפנימו מזמן! אגב, גם אני למדתי שנתיים וחצי חקר המוח. מתברר שעדיף ללמוד דמיון מודרך מדוקטורט. שבוע טוב ומבורך.
הילרית | 17.08.13
47.
טיפול קוגניטיבי התנהגותי מנטרל פחדים כבר עשרות שנים
קצת קשה לי להבין את החידוש בניסוי על הכחדת הפחד טיפול קוגניטיבי התנהגותי עושה שימוש בדה-סנסטיזציה כבר שנים לאילו ששאלו מה לעשות אז כעיקרון חושפים מטופל באופן הדרגתי למקור הפחד שלו לדוגמא מעלית, וכך הוא לומד שזה לא מפחיד. הפחד מתבטל בהדרגה עם החזרה על הפעולה. אני אשמח להבין מדוע הניסוי של מדעי המוח (עם הריבועים) שונה ממה שהוכח כבר לפני שנים רבות בפסיכולוגיה הקלינית?
 | 17.08.13
46.
כל מי שעבר טרואמה יודע זאת
כדי לרפא את עצמו עליו לדבר, לכתוב, לקרוא או כל דרך שתשקיט את החוויה המאיימת, המקפיאה, המצמיתה שעבר. כמו כספית שנעה במוח במהירות ובאי שקט, וכל הדרכים הנ"ל מנטרלות את הפרשנויות המאיימות שהדבקנו לאירוע ומנסות לראות את החיובי בנו או בדרכנו למרות האירוע הקשה עד שהכספית נמסה ומתפוגגת במי הנפש...וכבר לא מטרידה
מ | 17.08.13
32.
כבר מאה שנה עושים זאת בטיפולים לכל בעל טראומה
מרוב סיפורי משפחה, חכמה ושאר מחמאות/פרסומות, התפתחה ציפייה של תגלית עולמית גאונית. אבל הבלון התגלה כגולה רגילה, שמשחקים בה המון שנים....אז לא פגעת בקרן ידע ,אפילו לא גירדת שום צור.. זה מישור מוכר ,ללא הר של גילוי
סיפור ישן בעטיפה חדשה | 17.08.13
31.
אני לא יודע אם היא החוקרת היחידה בתחום
ראיתי לפני כשנה תוכנית בנאשיונל, על חוקר אמריקאי שמשתמש בחוסמי בטא (בטא-בלוקרז) לטיפול בנפגעות אונס ונפגעי הלם קרב. הטיפול היה די דומה למה ששילר תיארה. בשלב הראשון נפגעת האונס כותבת בפירוט מלא את מה שהיא עברה במהלךה אונס. הכל, כולל פרטים אינטימים וחודרנים. בשלב השני היא מקריאה את זה בזמן שקצב הלב וגריית העור שלה נמדדים (שני מדדים שמצביעים על מדד לחץ). בשלב השלישי מבקשים ממנה לדרג את תחושת הלחץ שהיא חווה. ואז היא מקבלת חוסמי בטא בזריקה, ומתבקשת להקריא את חווית האונס. כבר לאחר הזריקה הראשונה קצב הלב וגריית העור מצביעים על פחות לחץ. חוזרים על הטיפול כעשר פעמים (במפגשים שונים), והניסוי הראה שהוא מביא לכך שהמאורע לא נתפש כטראומתי יותר. עדיין זוכרים אותו, אבל כעוד מאורע שקרה בחיים, לא כמשהו שגורם לך לפחד וחשש.
יואב | 17.08.13
29.
המלחמה בין הרגש לשכל
הפחד הלא רציונלי טבוע באדם מהרגע הטראומטי בו יצא אל אויר העולם. הפחדים שקשה להימנע מהם נובעים מהבסיס הרגשי של האדם. מאותו חלק בלתי רציונלי במח המשותף לאדם ולחיות. זהו מנגנון של המח של שצורב את הפחד בתרחישים מסוימים שהיו בילדות. אם אתה מפחד ממשהו באופן בלתי רציונלי זה הגורם. פשוט תדבר עם המח שלך ותגיד לו: "שוב פעם אתה עם המנגנון הזה לא נמאס? כבר הבנו את הקטע שלך"
גל | 17.08.13
28.
נראה אותה לא פוחדת מג'וק קטן אז אדע שהיא הצליחה!
עבדתי באיזה מקום ממול היו בנות צעירות ונמרצות, ואז יום אחד אחת הבנות ביקשה ממני בפחד להרוג ג'וק מעפן קטן שנכנס לחנות והתחבא מאחורי הדלת (כאלה הסתובבו אצלי על השולחן בעשרות) , מודה חשבתי שהיא עובדת עליי עם החרדה שלה אבל מהר הבנתי שזה אמיתי, חשבתי להרים אותו מהשפם אבל קלטתי שזה לא במקום דרכתי עליו וגררתי אותו החוצה עם הנעל!
מבחן הג'וק זה המבחן האולטימטיבי | 17.08.13
24.
בצה"ל מזה עשרות בשנים חייל שעבר טראומה צבאית מחזירים אותו לזירה
באופן מבוקר. למשל צנחן שצנח ל א טוב, טייס שמטוסו נפל, חייל ,כמוני ,שכל חבריו נפגעו בבונקר שלו במזח בתעלה בתקופת ההתשה. חוזרים למקום האירוע וממשיכים לתפקד ואז מבינים מדובר באירוע בודד, במקרה ואין לזה המשכיות. מתן הסבר ולא חשוב מהו : לכל כדור יש כתובת, הגורל נקבע מראש, עונש משמים שניתן לכפר עי מעשה כל שהוא ,סתם מקריות חד פעמית וכן הלאה הינם כלים מצוינים להלחם בטראומות . חזרה על זיכרון טראומטי בסיפור, הצגה וכן הלאה ומתן הסבר חיובי ,סיומת חיובית אישית משחרר ואין צורך בתרופות.
ראובן גרפיט | 17.08.13
תודה, קיבלנו את תגובתך ונשתדל לפרסמה, בכפוף לשיקולי המערכת