למה סטריאו ישן כל כך מבוקש?

אם במעמקי הבוידעם או המחסן שלכם מסתתרים רמקולים ישנים של גודמנס, רסיבר של סנסואי או רוטל ופטפון של טכניקס, הרי שאתם יושבים על אוצר. אם כל מרכיבי המערכת האלו יושבים על השידה בסלון, הרי שאתם מייצגים טרנד שצובר כעת תאוצה: הקאמבק של הרטרו.

בימים שבהם המהפכה הדיגיטלית כובשת כל פינה בבית, והקולנוע הביתי כבר מזמן החליף את הסטריאו, מעניין לגלות כי יש מי שמעדיפים דווקא לחזור לדגמי וינטג' ישנים ולצליל החם שהפיק הסטריאו של פעם. והם לא מעטים. בפורומים באינטרנט, כמו אלו באתר hometheater.co.il, מתקיימים דיונים נוקבים על מכשירים שנראה כי עברו מן העולם, כמו טייפ סלילים, טייפ קלטות, מגברי שפופרות וראשי פטפונים; ובתערוכה שמקיים האתר בערב פסח (ב־16–17 באפריל במלון כפר המכבייה ברמת גן) יוקדש ביתן שלם לתחום הווינטג', כולל דוגמאות של רסיברים, רמקולים ופטפונים שבשנות השבעים והשמונים שלטו בסלון של כולנו, עד שהם נזרקו לטובת מערכות מעוצבות יותר.

שני טרנדים מקבילים בולטים בשנים האחרונות: מחד הייצור המתגבר של פטפונים חדשים שמחירם מגיע עד לעשרות אלפי דולרים, או פיתוח פורמטים היברידיים כמו ויניל־דיסק (צד אחד ויניל, צד שני דיסק). יוצרים בתחומים שונים חוזרים להקליט אלבומים גם על גבי תקליטי ויניל, והלייבלים מוציאים תקליטי ויניל; ומאידך, הגעגועים לצליל האנלוגי. "פחות עשיר, אבל יותר חם", מסביר יגאל דברא מחנות הסטריאו פיוז.

המומחים תמימי דעים בעניין אחד: הסאונד של היום אינו הסאונד של אז, ולא כל מה שחדש בהכרח יותר טוב. שנות השבעים היו הפריחה של ההיי אנד סטריאו והמוזיקה שהוקלטה בשני ערוצים, אך בשנות השמונים החלו להציף את השוק מערכות חלקים זולות מהמזרח, ואלו החליפו את מגברי המנורות והרמקולים הבנויים לתלפיות. התוצאה היתה היעלמות מרבית חברות הסטריאו האירופיות הקטנות ופריחת סאונד אנליטי יותר, שלא כולם אוהבים.

מיושן אבל עובד

לווינטג' תמיד היתה קהילת חובבים, מנתח מרטין סבג מאתר hometheater.co.il, "אבל באחרונה רואים בפורומים שלנו תנועה של ממש". סבג מחלק את אספני הווינטג' לשלושה סוגים: "יש אספנים שזהו התחביב שלהם, ממש כמו איסוף בולים. הם אורבים למציאות באתרי יד שנייה ואוספים דברים ייחודיים כמו טייפ סלילים, שהוא לא ממש שימושי מפני שסלילים הם לא מסוג הדברים שאפשר למצוא בצליל או בטאואר רקורדס". הסוג הבא הם אספני ה־Value for Money, שיעדיפו רסיבר ישן בכמה מאות שקלים על פני חדש בכמה אלפי שקלים. ברוב המקרים הרסיבר יהיה במצב תקין, אבל גם אם לא, אפשר לשפץ ולתקן אצל טכנאי מומחה ולהביא אותו למצב שבו יישמע לא פחות טוב ממגבר חדש. וישנם האודיופילים המזוכיסטים, שרוצים להראות כמה הם מוכנים לסבול בשביל הסאונד. "הם מתגאים שיש להם ווליום נפרד לכל ערוץ ומכריזים שכמה שיותר מכוער, יותר טוב".

"העיסוק בווינטג' לא מתאים לכל אחד", הוא מבהיר. "בגלל הגיל, הקבלים במגברים מתייבשים, וברמקולים העץ מתבלה והגומי והספוג מתייבשים. זה ציוד שנראה מיושן, מגושם, לא תמיד אסתטי ודורש תחזוקה מתמדת. יש רמקולים של קוואד מדגם ESL57 שמחליפים ידיים ב־10,000 שקל. הם נראים כמו רדיאטור על שלוש רגליים, מכוערים ברמה, אבל יש להם אוהדים מכל העולם. הם קונים זוג שני ושלישי כחלקי חילוף, כי החברה כבר לא מייצרת ולא מתקנת אותם יותר, אבל מעטים הרמקולים שנשמעים כמוהם".

לא מפתיע שמגמות הצריכה בתחום הווינטג' שונות בתכלית ממה שקורה בעולמות הדיגיטליים. את מבוקשכם לא תמצאו ברשתות החשמל והאלקטרוניקה ובחנויות הקולנוע הביתי, אלא בלוחות ואתרי יד שנייה ובאתר האודיו Audiogon, בחנויות מתמחות בשוק הפשפשים ובחנויות סטריאו עם ריח של פעם (כמו פיוז ורדיו הכוכב), שמסייעות ללקוחות לקנות ולמכור מוצרים, מחזיקות ראשים ומחטים לפטפונים, ובעיקר מספקות שירותי תיקון ומעבדה.

רמקולים שרדו פחות טוב את שלושת העשורים האחרונים, מה שמותיר את הביקושים העיקריים סביב הרסיברים והפטפונים. המותגים המובילים הם פישר, טכניקס, טורנס, סנסואי, מקינטוש, NAD, אקאי, רוטל, לקסמן, פיוניר, הרמן קרדון ומרנץ. המחירים מתחילים ממאות שקלים ומגיעים עד ל־1,500- 2,000 שקל לרסיבר מרנץ 2275, "וטורנס בן 30 שיכול להגיע ל־12,500 שקל נחטף תוך יום", אומר דברא. אך המחיר הסופי, חשוב לציין, נקבע לפי מידת ההיצע והביקוש של המוצר.

"אבל לא כל דבר ישן נשמר", מתפייט סבג. "הווינטג' הוא כמו יין: יש יינות שהתעפשו עם השנים, ויש יינות מבציר טוב ששורדים". כדאי להתייעץ, לבדוק בפורומים, לחטט בלוחות יד שנייה ולקחת לבדיקה. בפורומים גם אפשר לקבל שמות טכנאים מומלצים (כמו רפי האוזמן והמעבדה של דודו) או סוכנויות המייבאות ראשים ומחטים לפטפונים (כמו אדר סוכנויות או חוד המחט).

רמקולים בני 40

לא מעט שמות עבר עדיין קיימים, כמו מרנץ והרמן קרדון, אבל אם תשאלו חובב וינטג' מה הוא מעדיף - מגבר דיגיטלי מסוגנן בעל מפרט מעודכן, נורות לד ושלל חיבורים, או מגבר מנורות מגושם, אכול קורוזיה, שדורש שיפוץ - הוא יבחר ללא היסוס בישן.

"יש לי במשרד שני רמקולים של ספנדור, מס' סידורי 1714 ו־1715, מהראשונים שיצאו", מספר סבג. "אלה רמקולים בני 40 שנה שהגיעו מאולפנים של הבי.בי.סי באנגליה ונחשבים לאגדה. על הנייר, מבחינת מפרט, מול רמקול מדבקה שמוכרים במכרזים, הם לא שווים גרוש, אבל הם נשמעים הרבה יותר טוב מכל רמקול של 20 אלף שקל. יש לי מגבר שפופרות בן 20 שנה של חברה בריטית שמזמן לא מתעסקת באודיו, ואני מתמוגג, כי הרכבתי מערכת בכמה אלפי שקלים, וכדי להשיג את האיכויות האלו עם ציוד מודרני הייתי צריך לשים לפחות 20 אלף שקל. אז אני מתפשר על איך שהם נראים ועל העובדה שהם דורשים תחזוקה, אבל מבחינת סאונד נטו, אין עליהם".