האחרון שיכבה את האור בדרך לדובאי

רסאן אל־חטיב, ששימש שר בכמה ממשלות פלסטיניות ומכהן עתה כסגן נשיא באוניברסיטת ביר זית, חזר לפני ימים אחדים מהנסיכויות דובאי ואבו דאבי שבמפרץ. מטרת הנסיעה היתה גיוס תרומות לאוניברסיטה, ולשם כך אורגנו בעבורו כינוסים רבי־משתתפים. בקהל הוא הופתע לגלות רבים ממכריו: עשרות מבוגרי ביר זית של השנים האחרונות, מרצים שלימדו באוניברסיטה, פקידים שעבדו במשרדי הרשות הפלסטינית, בנים של חברים ושכנים.

קשה אמנם לאמוד את ממדי התופעה, מדגיש אל־חטיב, אבל התמונה ברורה. אלפי צעירים - אנשי עסקים, כלכלנים, מהנדסים, ואקדמאים מתחומים שונים - עוזבים את השטחים הפלסטיניים מוכי המחסומים והאבטלה ועוברים לנסיכויות הנפט, ובראשן לארץ החלומות החדשה, דובאי. זוהי בריחת מוחות בהיקף גדול, שהחברה הפלסטינית כבר התנסתה בה בשנים קודמות.

הגירה חדשה־ישנה

ההיסטוריה בעורמתה סידרה כך שהתבוסה הפלסטינית ב־1948, הנכבה, התרחשה בימים שבהם החל פיתוח שדות הנפט הגדולים של המפרץ הפרסי. המוני פלסטינים היגרו אז לארצות המפרץ, ובהם בוגרי האוניברסיטאות הערביות. יאסר ערפאת, למשל, הגיע לכווית ב־1957, כמהנדס; אבו מאזן בא באותה שנה לקטאר, שבה עבד כמורה וכפקיד ממשלתי זוטר. עוד מאות אלפים עברו משטחי פלסטין לכווית, וחיו בה עד מלחמת המפרץ הראשונה (1991), אז גורשו משם בגלל תמיכתם בסדאם חוסיין. רבים מהם עברו לעמאן והקימו את שכונת עבדון, מהמפוארות בעולם הערבי.

עם הקמת הרשות הפלסטינית, ב־1994, כ-150 אלף פלסטינים חזרו למולדת מארצות הנפט וממדינות ערב האחרות כדי להשתתף בבניין המדינה הפלסטינית שבדרך. רובם השתלבו בסקטור הציבורי: מנגנוני הממשלה, עיריות, מוסדות ציבור. ואז באה האינתיפאדה השנייה, שהחלישה, כמעט חיסלה למעשה, את הסקטור הציבורי. מאז עזבו רבים את הגדה והרצועה לכתובת החדשה־ישנה - נסיכויות המפרץ, שהגאות האדירה במחירי הנפט הופכת אותן לעשירות במדינות העולם.

קשה למצוא מהנדס בגדה - כולם בדובאי

לפני ארבעים שנה ויותר הפלסטינים שהגיעו לנסיכויות הנפט היו בעיקר משכילים - מורים ובעלי מקצועות טכניים. הפועלים הפשוטים שהיגרו באותן שנים למפרץ היו מצרים ברובם. היום הפועלים הפשוטים הם בעיקר הודים, בנגלדשים, פיליפינים ופקיסטנים, אבל הפלסטינים הם עדיין שכבת המשכילים - מהנדסים, אקדמאים, מורים רבים.

כך, למשל, פגש רסאן אל־חטיב בדובאי את נשאת אל־אקטש, שהיה עד לפני שנתיים ראש המחלקה לעיתונות באוניברסיטת ביר זית; וגם את מחליפו עארף חיג'אווי. שניהם עברו ללמד במוסדות אקדמיים בדובאי, שבה נפתחו לאחרונה שלוחות של האוניברסיטאות הטובות בעולם. אנשי הייטק פלסטינים, בוגרי תארים בניהול ומינהל עסקים, נקלטים עכשיו היטב בדובאי ובנסיכויות השכנות. גם לכווית חוזרים פלסטינים רבים, וברמאללה אומרים שקשה היום למצוא מהנדס בגדה - כולם בדובאי.

החמאסניקים נאחזים במולדת, צעירי הפתח עוזבים

בריחת המוחות למפרץ מחלישה כמובן את הכלכלה הפלסטינית - אבל מקילה חלק מהמצוקות המקומיות: העובדים במפרץ שולחים כסף למשפחותיהם בשטחים, ואבטלת האקדמאים בגדה וברצועה פחתה במידה ניכרת.

לתופעה יש גם השלכות פוליטיות חשובות. "קברתי את שני בני שנהרגו בידי ישראל", כתב לאחרונה מנהיג חמאס ד"ר מחמוד אל־זהאר ("וושינגטון פוסט", 17 באפריל); בתגובה קוננה זקנה עזתית ברשתות הטלוויזיה הערביות: "היכן ילדיך אתה, אבו מאזן? היכן הם?". הילדים של אבו מאזן אמנם חיים בשטחים, אבל התחושה בציבור הפלסטיני היא שבעוד צעירי חמאס מתפוצצים והופכים לשהידים למען המולדת - הרי ילדי הנהגת הפתח עושים חיים בדובאי. זוהי מכה נוספת לפרסטיז'ה הגוועת של שלטון אבו מאזן.