סטאז'רים יהודים בחו"ל באים לישראל: "כסף זה לא הכל בחיים"

"כסף זה לא הכל בחיים", אומר ריאן סושיי (27), ובהחלט מתכוון לכל מילה. לפני עשרה חודשים הוא הסכים לוותר על עבודה מכניסה כאנליסט השקעות בארץ הולדתו, קנדה, כדי לנחות בארץ הקודש ולהשתלב כסטאז'ר בחברה פיננסית מקומית, וכל זה בהתנדבות.

סושיי הוא רק אחד ממאות צעירים שמדי שנה מגיעים לישראל במסגרת תוכנית מיוחדת של הסוכנות היהודית שעוזרת להם למצוא מקומות עבודה ששמחים לקלוט מתנדבים מחו"ל. בתמורה מקבלים הצעירים משהו שהוא הרבה יותר מסתם טיול שורשים, ובעיקר הזדמנות לבחון אם כדאי להישאר בארץ המובטחת.

סושיי: "ביקרתי בארץ כמה פעמים דרך הסוכנות, וכששמעתי על התוכנית הנוכחית, הרעיון מאוד מצא חן בעיניי. תמיד הייתי סקרן לדעת איך זה לחיות בישראל, ולא לבקר כתייר".

ואחרי כמעט שנה בארץ, אתה כבר יודע אם תישאר או תחזור?

"עדיין לא עשיתי עלייה. אחרי חודשיים בארץ החברה שבה התנדבתי הציעה לי עבודה במשרה מלאה, ועכשיו עזבתי כדי להירשם לאולפן ולהשקיע את הזמן בלימודי עברית. אחרי שאסיים את הלימודים אחליט אם אני נשאר כאן או חוזר לקנדה. כל המשפחה שלי שם, והם אמנם תומכים בבחירות שלי, אבל גם מאוד מתגעגעים. זאת לא החלטה קלה, אבל אם אצליח למצוא כאן עבודה טובה, אני מאמין שאשאר. נכון שבקנדה בטוח ארוויח יותר, אבל כסף הוא לא השיקול היחידי".

מה עוד בא בחשבון?

"ההרגשה הכללית. בחברה הישראלית שבה עבדתי היתה אווירה חמה ומשפחתית, בניגוד לקנדה, שם היחסים בין הקולגות יותר פורמליים, במיוחד במקצוע כמו שלי. מעבר לכך, כדי להתקבל למשרה טובה בשוק ההון אתה צריך לצבור ניסיון ולהפעיל את הקשרים הנכונים. בארץ זה יותר קל, אולי מפני שהתחום כל הזמן מתפתח, ועוד לא מיצה את פוטנציאל הגדילה שלו".

אלון קרנט (25), אופטומטריסט מאמסטרדם שהגיע לארץ לפני ארבעה חודשים והשתלב כסטאז'ר ברשת אופטיקנה, מספר שמבחינת קריירה עדיף לו לחזור לארץ המוצא שלו. "בהולנד התחום יותר מתקדם ויש דרישה גדולה", הוא אומר, "אני עדיין לא יודע איפה אבחר לחיות, אבל מה שבטוח זה שכסף וקריירה לא יכריעו את הכף. בסופו של דבר מה שחשוב זה אם אתה מאושר".

מה משך אותך להגיע לארץ?

"יש לי אחות שגרה כאן כבר שמונה שנים, ויצא לי לבקר בארץ הרבה פעמים לחופשות של שבועיים־שלושה. כשקראתי בעיתון יהודי כתבה על התוכנית, זו נראתה לי הזדמנות מעולה להתנסות בחוויה ולהבין למה אחותי בחרה לעשות עלייה".

ואתה מבין?

"כן, אף על פי שאני נמצא בארץ רק ארבעה חודשים. מזג האוויר כאן נפלא, ואני מאוד אוהב את העובדה שאת החגים כל המדינה מציינת, ויש אווירה מיוחדת. זה לא כמו בהולנד, שם פסח ופורים חוגגים רק בקהילה היהודית ובמסגרת מצומצמת".

אחרי כמה חודשים קרנט וסושיי בהחלט הספיקו להתרשם גם מהתרבות והמנטליות המקומית, שמיותר לציין, ממש לא מזכירות את כללי ההתנהגות שהם מכירים מהבית.

החוצפה והלכלוך

סושיי: "קצב החיים בקנדה הרבה יותר רגוע ואטי, לטוב ולרע, והאנשים הרבה יותר מנומסים. בהשוואה לישראלים הם בכלל לא מכירים את המושג חוצפה".

קרנט: "החיים הבוגרים בארץ מתחילים בגיל יותר מאוחר. אני פוגש אנשים בגילי שעדיין לא סיימו תואר ראשון, ואני כבר הספקתי לעבוד במקצוע שלי כמה שנים ולחסוך כסף. ועוד הבדל במנטליות ששמתי לב אליו: הישראלים מבזבזים כסף גם כשאין להם, ולהרבה אנשים מחרימים את כרטיס האשראי. בהולנד מחנכים אותך לחסוך, ותמיד לשמור כסף בצד".

מה שווה לישראל ללמוד מהולנד ומקנדה?

סושיי: "קנדה היא מדינה מאוד נקייה, וזה בהחלט משהו שכדאי לאמץ".

קרנט: "בהולנד יש מודעות הרבה יותר גדולה לאיכות הסביבה".

אבל אנחנו משתפרים, לא?

קרנט: "כן, אבל הדרך עוד ארוכה. כשהגעתי לארץ הייתי המום כשהקופאית נתנה לי שמונה שקיות לשני מוצרים, בעוד שבהולנד אני רגיל לסחוב בידיים. אבל עכשיו ראיתי שהתחילו למכור גם בסופרים כאן שקיות רב־פעמיות, ואני מקווה שהישראלים יעברו להשתמש בהן. וישנו כמובן עניין זיהום האוויר: באמסטרדם מרבית האנשים לא מחזיקים מכונית, ורגילים להתנייד בתוך העיר על אופניים. בארץ מאוד מפחיד לרכוב על אופניים, הנהגים בכלל לא סופרים אותך וחותכים כמו משוגעים".

יש גם דברים טובים שהקנדים וההולנדים יכולים ללמוד מהישראלים?

סושיי: "הישראלים יותר ספונטניים ואוהבים לחיות את הרגע. הקנדים בעיקר עסוקים בלחשוב על לעשות".

קרנט: "האוכל ההולנדי לא משהו, ובישראל הרבה יותר טעים. יש כאן הרבה מסעדות טובות, וגם יותר מסעדות כשרות, שמאוד נדירות שם".

רק ימים יגידו אם סושיי וקרנט יבחרו לעלות לישראל, אבל אם שואלים את ורד לייש, מנהלת פרויקט הסטאז'רים בסוכנות היהודים, מגלים שהסיכוי לא רע: "אין לנו מחקרים מדויקים, אבל בערך 20% מהמשתתפים עושים עלייה מיד עם סיום התוכנית, ואחרי שנה עוד 15% מצטרפים".

ומאילו מדינות הם מגיעים לכאן?

"בעיקר מארצות הברית ומקנדה, צרפת ודרום אמריקה".

איך מפתים אותם להצטרף לתוכנית?

"אנחנו מציעים לאקדמאים יהודים צעירים בני 19–35 להגיע לארץ לסטאז' במקצוע שלהם לתקופה שבין חודשיים לשישה חודשים. הם מקבלים קצבה חודשית של 400 שקל, ואם יש מקומות פנויים במרכזי הקליטה, אז גם דיור".

ואתם מרוצים מההיענות?

"בהחלט. הביקוש רק גדל: כשהתחלתי לעבוד בסוכנות, לפני שבע שנים, השתתפו בתוכנית 30 איש בשנה, וכיום המספרים קפצו ל־600. כיום יש לנו רשימה של 350 מקומות תעסוקה שקולטים את הסטאז'רים שלנו, ואנחנו תמיד מחפשים עוד".

מהן הדרישות מהמעסיק?

"לשלם לסטאז'ר על חופשי חודשי, ובעיקר להעניק לו יחס חם ואוהב. לא קל להיות לבד בארץ זרה, ובמרבית המקרים המעסיקים לא רק מספקים מקום עבודה, אלא גם הופכים למשפחה מאמצת".