שישים שנה, שישה משפטים

המציצני: משפט רמון

כן קלון או לא קלון, "משפטו של חיים רמון היה המשפט המציצני ביותר בתולדות המדינה", אומר עו"ד איל רוזובסקי ממשרד צלרמאיר פילוסוף. מציצני, הוא מודה, היא מילה טעונה בהקשר של עבירות מין, "אבל כולנו שמענו דיונים מפורטים על הסוגיה לאיזה עומק חדרה הלשון של רמון לפיה של המתלוננת".

ב-12 ביולי 2006, כמה שעות לאחר חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב, הגיע שר המשפטים חיים רמון ללשכת ראש הממשלה. ה', קצינה מהמזכירות הצבאית שעמדה לפני שחרורה, פנתה לרמון, שאותו הכירה היכרות שטחית, וביקשה להצטלם עמו למזכרת. השניים נכנסו לחדר צדדי והצטלמו. לאחר שהצלם עזב את החדר, תפס רמון את סנטרה של ה' במפתיע וללא הסכמתה, נשק לשפתיה והחדיר את לשונו לפיה.

כמו סקרנים בכביש החוף, אזרחי ישראל לא יכלו שלא לעצור, לנעוץ מבטים, ולשאול את עצמם איזה סיפור הם רואים פה: גבר מבוגר ששיכרון הכוח סימא אותו? בחורה צעירה הנמשכת לגברים כאלה ומאבדת את הראש? משיכה עזה ומיידית בין שני בגירים?

משפט רמון. "ללשונו של אדם אין חיים משל עצמה" | צילום: גלעד קוולרצ'יק

בית המשפט פתר את השאלה הזו בהרשעה מהדהדת. "גרסתו של רמון היתה מגומגמת ופתלתלה", כתבו השופטים חיותה כוחן, דניאלה שריזלי ודניאל בארי. "פיו לא נפתח בעצמו, אלא אם רצה בכך. ללשונו של אדם אין חיים משל עצמה, וזו אינה יוצאת מפיו בלי שהתכוון לכך". רמון נידון ל־120 שעות עבודות שירות, ולפיצוי כספי של 15 אלף שקל שישולם למתלוננת.

פסק הדין היה ונותר שנוי במחלוקת. רבים העבירו ביקורת על עצם קיום המשפט וההרשעה בדין. המחלוקת החריפה עם שובו של רמון לחיים הפוליטיים, ושלוש עתירות הוגשו לבג"ץ נגד מינויו לתפקיד המשנה לראש הממשלה, כולן נדחו. בכך נסתם הגולל על פרשת רמון - אבל משפטו של הנשיא קצב, שנפתח בחודש שעבר, מבטיח להיות שערורייתי ומציצני אף יותר (ת"פ 5461/06).

ההיסטורי: משפט אייכמן

משפטו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן היה אחד המשפטים הדרמטיים ביותר בתולדות ישראל. אייכמן, ראש אגף מבצעים של האס.אס, ארגן את גירוש היהודים ממרכז אירופה למחנות ההשמדה במזרח. אחרי המלחמה הוא נמלט לארגנטינה, אבל המוסד עלה על עקבותיו, ובמאי 1960 הודיע ראש הממשלה דוד בן־גוריון על חטיפתו והברחתו לישראל.

כנגד אייכמן הוגש כתב אישום שכלל 15 סעיפים, ובראשם פשעים נגד העם היהודי ונגד האנושות. משפטו נפתח באפריל 1961 בירושלים. השופטים היו משה לנדוי, בנימין הלוי ויצחק רווה; התובע הראשי היה גדעון האוזנר; ועל אייכמן הגן ד"ר רוברט סרווציוס, שהגן על נאשמים נוספים במשפטי נירנברג. העדויות כללו יותר מ-1,600 מסמכים וכמאה עדים, ביניהם הסופר ק. צטניק (שהתעלף על דוכן העדים).

סמיכות הזמנים לימי השואה הפכה את המשפט הזה לסגירת חשבון לאומית עם גרמניה הנאצית. כשהאוזנר פתח את המשפט בנאום "אני מאשים", עמד מאחוריו העם היהודי כולו. "חלק נכבד מהאופן שבו נחקקה השואה בזיכרון הקולקטיבי שלנו נצרב באותו משפט", אומר עו"ד גיורא ארדינסט ממשרד ארדינסט בן־נתן. "הוא היה סמל מרכזי באתוס התקומה מהאפר".

אבל מעבר למשמעותו בתולדות העם, משפט אייכמן הוא תמרור חשוב בתולדות המדינה עצמה: החשיפה ברדיו וביומני החדשות בקולנוע סיפקה לאזרחי ישראל הזדמנות ראשונה להיחשף למערכת המשפט שלהם, והפכה לרגע מכונן ביוקרה שצברה המערכת הזו עם השנים.

ב-15 בדצמבר 1961 נמצא אייכמן אשם ונידון למיתה, וב-29 במאי 1962 דחה בית המשפט העליון את ערעורו ואישר את גזר הדין. נשיא המדינה סירב לחון את אייכמן, והוא הוצא להורג בלילה שבין 31 במאי ל-1 ביוני (ע"פ 336/61).

המכונן: בג"ץ "קול העם"

פסק הדין חברת קול העם נגד שר הפנים (בג"ץ 73/53) הוא פסק הדין הראשון בתולדות עם ישראל שבחן את גבולותיו של חופש הביטוי בישראל בהתנגשותו עם ביטחון המדינה.

ב-1953 פרסם העיתון "קול העם", שהיה שייך למפלגה הקומוניסטית, מאמר ביקורת חריף בעקבות ידיעה שפרסם "הארץ", שלפיה התכוונה ישראל להעמיד לרשות ארצות הברית 200 אלף חיילים, לסייע לה במלחמת קוריאה. הידיעה, שהתבררה אחר כך כמוטעית, הניעה את "קול העם" לטעון כי "ממשלת בן גוריון מספסרת בדם הנוער הישראלי".

בעקבות המאמר החליט שר הפנים לסגור את העיתון לתקופה של 15 יום, בטענה שהדברים "מסכנים את שלום הציבור". "קול העם" עתר לבג"ץ וביקש לבטל את הצו, בטענה שסגירת העיתון מסכנת את חופש הביטוי במדינת ישראל.

בית המשפט העליון, בפסק דין דרמטי, קיבל את העתירה. נשיא בית המשפט שמעון אגרנט, שעמד בראש ההרכב, קבע את "מבחן הוודאות הקרובה", שלפיו פגיעה בחופש הביטוי תותר רק במקרה שמניעתה תפגע בשלום הציבור באופן קרוב לוודאי.

החשיבות של בג"ץ "קול העם" היא במיסוד עקרון חופש הביטוי - במיוחד בתקופה שבה היתה המדינה בתחילת דרכה ובמצב ביטחוני קשה - ובביסוסו כאחד מעיקרי הדרך של הדמוקרטיה הישראלית. "בלעדי פסק דין קול העם, חופש הביטוי היה מוטל בספק", קובע פרופ' עמיר ליכט, דקאן בית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. "זה פסק דין שעיגן את מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. לכן הוא פסק דין בעל חשיבות עליונה, וכל שאר פסקי הדין בהיסטוריה של המדינה עומדים בצלו" (בג"צ 25/53).

הפוליטי: משפט דרעי

משפטו של אריה דרעי, שר הפנים ואחד האנשים החזקים בישראל, היה אחד המשפטים הארוכים והדרמטיים בתולדות מערכת המשפט. הרשעתו של מי שהיה איש סודם של ראשי השלטון והוביל את מפלגתו להישגים חסרי תקדים היתה הלם לדרעי עצמו ולחלקים נרחבים מהציבור, שהתקשו להשלים עם ההרשעה.

משפט דרעי. אחד הטעונים שידעה המדינה | צילום: עטא עוויסאת

דרעי, ממקימי תנועת ש"ס, מונה ב-1986 למנכ"ל משרד הפנים, ובדצמבר 1988, בגיל 30, קיבל את תפקיד שר הפנים בממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר. במהלך 1990 החלו להתפרסם ידיעות על מעורבותו בפלילים, וביוני 1990 פשטה המשטרה על משרד הפנים. ביוני 1993 הוגש נגד דרעי כתב אישום, שלפיו קיבל שוחד בסכום של 150 אלף דולר, והשתמש בו לקניית דירות בירושלים. בעקבות הגשת כתב האישום התפטר דרעי מתפקידו, וויתר על הסרת חסינותו.

המשפט היה אחד הטעונים שידעה המדינה. תומכיו הרבים של דרעי טענו כי המשטרה והפרקליטות, המייצגות את הממסד הישן, חשו מאוימות מהכוח הפוליטי החדש שייצג דרעי, והחליטו "להלביש עליו תיק". כך או כך, ב-17 במרץ 1999 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את דרעי בעבירות של קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים, וגזר עליו ארבע שנות מאסר וקנס של 250 אלף שקל. דרעי הגיש ערעור לבית המשפט העליון, אבל ביולי 2000 דחה העליון את רוב סעיפי הערעור, אף שהפחית את עונש המאסר לשלוש שנים.

בספטמבר 2000 החל דרעי בריצוי עונשו בכלא מעשיהו. עם כניסתו לכלא ליווה אותו קהל של אלפים, שאף הקים בשערי הכלא את ישיבת שאגת אריה. תומכיו של דרעי נשארו במשך תקופה ארוכה מחוץ לכותלי הכלא, קראו קריאות עידוד, שרו שירים והתפללו למענו, במפגן תמיכה מהחזקים שזכה להם איש ציבור בישראל.

"הרשעתו של דרעי היא ההרשעה הדרמטית ביותר בתולדות המדינה", אומר כיום עו"ד מיכה פטמן. "היא פתחה פתח להעמדה לדין של אישי ציבור ושל ראשי המדינה, ולימדה את כולם שאין אחד שהוא מעל החוק" (ת"פ 305/93).

האחראי: הדירקטורים של בנק צפון אמריקה

בדצמבר 1993 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בירושלים שעסק באחריותם של 11 דירקטורים בבנק צפון אמריקה להתמוטטות הבנק. פסק הדין ניתן בעקבות תביעה אזרחית שהגיש כונס הנכסים הרשמי (הכנ"ר, בתפקידו כמפרק הבנק) נגד הדירקטורים. בתביעה טען הכנ"ר כי הדירקטורים נושאים באחריות להתמוטטות הבנק בשל רשלנותם בפיקוח על הנהלתו, ולפיכך חלה עליהם החובה לפצות את הבנק על הנזקים שנגרמו לו.

בית המשפט המחוזי דן בשאלת אחריות הדירקטורים לכל הנזקים שנגרמו לבנק, החליט לקבל את תביעת הכנ"ר במלואה וחייב את הדירקטורים ב-135 מיליון שקל.

מאוחר יותר, ב-1994, הגישו שניים מהדירקטורים, ארווין זוסמן וגדליה בוכבינדר, ערעור לבית המשפט העליון. תשע שנים אחר כך, ב־2003, דחה בית המשפט העליון את ערעורם, וקיבע סופית את פסק הדין. הנשיא אהרן ברק, המשנה לנשיא שלמה לוין והשופטת טובה שטרסברג־כהן קבעו כי הדירקטורים התרשלו בהגשמת תפקידם, וכי התנהלותם חרגה מהתנהלותו של דירקטור סביר בבנק. בית המשפט העליון פסק עוד כי על דירקטור מוטלת חובת הזהירות כלפי החברה שבה הוא מכהן.

פסק הדין גרם לשינוי בתפיסה של ניהול חברות ובאופן שבו מתייחסים היום דירקטורים לאחריותם כלפי בעלי המניות בחברה. בזכות פסק הדין הזה, דירקטורים כיום לא יכולים לעשות כל מה שעולה על רוחם, מסביר עו"ד גיל אוריון, ממשרד פישר, בכר, חן, וול, אוריון ושות'. "פסק הדין הפך את הדירקטור מבובה לגורם מרכזי בפיקוח על אופן התנהלותה של החברה, וגיבש לראשונה באופן סדור ומקיף את חובותיו של דירקטור כלפי החברה בה הוא מכהן".

פסק הדין הסעיר את הקהילה העסקית, וגרר אחריו תביעה נגד הדירקטורים גם בבנק למסחר, שקרס לאחר מעילת הענק של אתי אלון (400/89).

הכלכליסטי: הלכת אפרופים

הלכת אפרופים נקבעה על ידי נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק ב-1995. עד אז, כשנדרש בית המשפט להעריך את כוונת הצדדים לחוזה, היתה לשון החוזה האומדן הבלעדי שבידיו. ברק, בפסק דין מהפכני, קבע כי לא לשון הטקסט היא הקובעת, אלא פרשנות המבוססת על מחשבות הצדדים וכוונתם. למעשה, הוא שחרר את בית המשפט מכבלי הטקסט החוזי, והעניק לו את הסמכות והחובה לחקור את כוונתם המקורית של הצדדים.

פסק הדין הרעיש את המערכת המשפטית. עורכי דין ואקדמאים רבים מתחו ביקורת על פסק הדין; היו כאלה שהתרעמו על הפתח שקרע ברק לסטייה מהכתוב "המקודש", והיו כאלה שטענו שפסק הדין מכביד על בתי המשפט ויוצר חוסר ודאות וחוסר יציבות בחוזים. אחד המתנגדים הנחרצים אז היה פרופסור מכובד בשם דניאל פרידמן, היום שר המשפטים. למרות הביקורות, ב-2006 חזר בית משפט העליון על הלכת אפרופים גם בפסק דין ארגון מגדלי ירקות, שנקבע בהרכב של תשעה שופטים.

המחלוקת הזו הגיעה לשיא חדש לפני כמה חודשים, כששופט בית המשפט העליון יורם דנציגר פרסם שני פסקי דין החולקים על הלכת אפרופים. פסקי דינו של דנציגר גרמו אף הם לסערה בקרב המערכת המשפטית, והשר פרידמן (שדנציגר הוא מינוי שלו) טען בראיון כי הם מוחקים את הלכת אפרופים.

"הלכת אפרופים זרקה את עולם העסקים לעידן של חוסר בהירות והיעדר קוהרנטיות", אומר היום עו"ד גיא נוף. "מרגע שנפסק פסק הדין הוראות החוזה הכתובות לא היוו עוד סוף פסוק ודאי. פסק דינו של דנציגר חזר והפך את הוראות ההסכם למחייבות והשיב את הוודאות העסקית על כנה" (ע"א 4628/93).