צילום: גיל נחושתן
תיאטרון חיפה מציג: הישרדות
יש סיבות רבות למצב העגום של תיאטרון חיפה. תשאלו את יהושע סובול ,עודד קוטלר ורוני פינקוביץ'. אבל בתיאטרון מאמינים שתוכנית ההבראה והרפרטואר החדש, שכולל הצגות של סובול ועגנון, יחזירו את הקהל ויכסו את גירעון הענק של 23 מיליון שקל
התערבות פוליטית
לפני 47 שנים, ב־1961, הורם המסך לראשונה ביוזמת ראש העיר דאז אבא חושי, ותיאטרון חיפה היה לתיאטרון העירוני הראשון בישראל. חושי רצה להפוך את חיפה לבירת תרבות והחל בגיוס אנשי רוח ובהקמת מוסדות תרבות. תחילה עודד סופרים ואמנים להשתקע בעיר, ובהמשך הקים את התיאטרון בעזרתו של יוסף מילוא, יוצא הקאמרי.
"אילוף הסוררת", המחזה הראשון שהועלה בתיאטרון, נחל הצלחה גדולה, ובעקבותיה עלו לעיר שחקנים רבים, בהם בומבה צור, מרדכי בן זאב, יוסף כרמון וזהרירה חריפאי. החזון הושלם. בחיפה הוקמה להקה שכל חייה האישיים והאמנותיים התקיימו בעיר. בתיאטרון לא הסתפקו בשייקספיר, ולראשונה בישראל הוקם מפעל מינויים. ההצלחות המשיכו גם ב"מעגל הגיר הקווקזי". בתחילת שנות השבעים הצטרפה לתיאטרון "במת השחקנים" של עודד קוטלר, ובהמשך פתח התיאטרון את שעריו למחזאים כהלל מיטלפונקט, יהושע סובול וחנוך לוין. בניהולם של נעם סמל ועמרי ניצן הוקמה במה מיוחדת לתיאטרון ערבי בוואדי סאליב, ועליה הועלו "מחכים לגודו" ו"האי".גל ההצלחה של התיאטרון המשיך בשנות השמונים, ולצד הפוקוס התרבותי בלט גם ההיבט הפוליטי. רבים מסמנים תקופה זו כתחילתו של המפנה הגדול, מה ש־20 שנה מאוחר יותר עלול להוביל לקריסתו הגדולה של התיאטרון. באותם ימים החלה התערבות של פרנסי העיר ועסקניה, וביקורות נוקבות יצאו נגד ההצגות בטענה שהן מייצגות רק את הצד השמאלי של המפה הפוליטית.
השיא היה בהצגה "סינדרום ירושלים" של סובול, בחגיגות ה־40 למדינה, כשהקהל באולם זרק חזיזים לעבר הבמה, והדירקטוריון החל להתערב. זה המשיך בטריקת הדלת של סובול וגדליה בסר, מנהליו האמנותיים של התיאטרון באותן שנים, ומאז היו תחלופות תכופות של מנהלים אמנותיים וכלליים שכל אחד בדרכו לא הצליח לשחזר את ההצלחה הראשונית.
"אני חושב שההידרדרות החלה כשהדירקטוריון, שהיה מורכב מפוליטיקאים ועסקנים, החל להתערב באופן פולשני וחודרני בענייני רפרטואר וניסה לקבוע מה תהיה המדיניות האמנותית", אומר יהושע סובול. "התיאטרון היה אז בתנופה אדירה, לא רק בארץ אלא בעולם. שמנו את התיאטרון על המפה, הראשונים שיצאו לבירות אירופה וארצות הברית. אחרי 'סינדרום ירושלים' הדירקטוריון אמר שהוא לא רוצה יותר את החומרים האלה. יכולנו להתכופף ולעשות תיאטרון 'בלתי מזיק', אבל בחרנו להתפטר".
אברהם ענבי, מי שהיה יו"ר אגודת ידידי התיאטרון בשנות השמונים, נזכר שלאחת האספות השנתיות של האגודה, שבה נבחרו חברי הוועד, הגיעו צעירי מפלגת העבודה ודרשו להיבחר לאגודה. "שאלנו אותם: 'מה לכם ולתיאטרון?'", אומר ענבי, "והם ענו: 'אנחנו רוצים לכבוש עמדות פוליטיות בעיר'". להם זה עזר, ואנחנו מצדנו הפסקנו את הפעילות ההתנדבותית, ובזה תם חלקנו באגודת הידידים". מאז סוף שנות השמונים חיפש תיאטרון חיפה את דרכו בניהולם של ג'ילברטו טופאנו, אלי מלכא, עודד קוטלר בסיבוב שני, רוני פינקוביץ', סיני פתר, דורון תבורי ועודד פלדמן. נעם סמל, שהיה מנהל כללי בשנים שבהן התיאטרון שגשג והתפטר בסוף שנות השמונים, לא יכול להצביע על נקודה ספציפית שגרמה להידרדרות. "מה שבאמת חשוב זה מה קורה כל ערב ב־20:30 על הבמה, איזו הצגה נחרתה בזיכרון הקהל בשנים האלה. נכון שבמקביל הוקם גם תיאטרון הצפון, אבל זה לא טיעון. גם מסביב לתל אביב קמו מרכזי תרבות, וזה לא פגע בתיאטרונים שלה. צריך למצוא פתרונות יצירתיים, כי חיפה היא עיר מיוחדת במינה, ויש בה קהל רחב אופקים שצמא לתרבות וגדל על מגוון רחב של תיאטרון".הקניינים אשמים
מעבר להתערבות הפוליטית בבחירות האמנותיות, רבים מסמנים את לידתו של תיאטרון הצפון כמכת הנוק־אאוט לתיאטרון חיפה. תיאטרון הצפון הוקם ב־1992 ומארח מאז את כל השלאגרים שמגיעים מתל אביב וכן קומדיות בהפקתו. מדובר בתיאטרון מסחרי, שבוחר מה להציג ומתי, ומציג תחת קורת גג אחת את ההפקות המצליחות והמדוברות ביותר בישראל בלי להתחייב לתיאטרון כזה או אחר.
"אני לא חושב שתיאטרון הצפון היה הורס אם היו נותנים לתיאטרון חיפה את החופש לשגשג ולפרוח כמו אז, כי הקהל מצא עניין בתיאטרון, הוא גירה והרגיז", אומר סובול. "לא היה תקדים למספר כזה של מנויים. כשהתיאטרון היה בכל כוחו, הוא לא היה מסכן אותו אלא הופך לבמה מסחרית כמו הווסט אנד. הבעיה בארץ היא שהתיאטראות התל־אביביים החלו לנווט לפי הטעם של תיאטרון הצפון ושותפיו.
"אני רואה בקניינים את תלייני התיאטרון הישראלי, שעל פיהם הכל החל להתנווט. תיאטרון הצפון הוא הסימפטום ולא הבעיה, הסימפטום של מסחור התיאטרון, פנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר. אפשר יהיה להחיות את התיאטרון רק אם לא ייתנו לדירקטוריון להתערב באמנות".
עודד קוטלר, שכיהן פעמיים כמנהל התיאטרון, אומר: "לפרנסי העיר חיפה יש אשמות רבות בניהול לא בריא ולא יצירתי של מוסדות האמנות שלהם. ברגע שהם פתחו את תיאטרון הצפון הם חיסלו את היצירה המקומית. זו תחרות לא הגיונית ובלתי אפשרית. יצירה כרוכה במאמץ, בכישלונות ובהצלחות. בתיאטרון הצפון מציגים שלאגרים ישראליים, וזה מהיר וקל לעיכול כמו פאסט פוד. מדוע דלתא עזבה ייצור המוני של לבנים ועברה לייצר בסין? בדיוק מאותה סיבה: נמצא פתרון שיווקי כלכלי פשוט וקל, וזה חיסל את הייצור המקומי". רוני פינקוביץ', שכיהן כמנהל התיאטרון בסוף שנות התשעים, מוסיף: "בעקבות איזה תקנון היסטורי הרסני נמצא בראש הנהלת הדירקטוריון מישהו שבמקום לעמוד לצד התיאטרון, להיות לטובתו ולהילחם בפרנסים, נלחם בתיאטרון עצמו - פוליטיקה עירונית. הניהול העירוני שם הוא פשוט מחדל גדול, ולכן אני לא חושב שמישהו יוכל להצליח אם לא יעמוד איש ציבור נטול פוליטיקה פנימית שירצה לקדם את התיאטרון".אתגר מטורף
ב־1 במרץ השנה נכנס דרור גרבר, בעל משרד הפקות וכרטיסים חיפאי, לתפקידו כמנכ"ל החדש של התיאטרון לפי החלטת הדירקטוריון. חבר אליו הבמאי הצעיר משה נאור לטובת הניהול האמנותי, ובפני השניים ניצבת משימה מורכבת: להבריא את תיאטרון חיפה כלכלית ואמנותית.
"בחיפה והקריות יש קהל גדול מאוד שמשווע לתיאטרון, ותיאטרון חיפה הפסיק לספק לקהל הזה את מה שהוא ביקש. כשהתיאטרון לא סיפק את הצרכים האלה, הקהל נטש לטובת מקומות אחרים", אומר גרבר. "עוד לפני שנכנסנו לתפקיד נערכו קיצוצים וצמצומים משמעותיים מאוד בכוח האדם.
"אנחנו רק ממשיכים בהתייעלות. זו לא רק הבראה, זה בעצם לעשות תיאטרון מהתחלה. לא רק לשקם ולפנות הריסות, אלא להתחיל אותו ברוח חדשה ומעודכנת. להבדיל מקודמינו בתפקיד, לא אני ולא משה באנו לפה כדי לחפש ג'וב, אלא באנו כי יש פה אתגר מטורף, הן מהפן האמנותי והן מהפן הכלכלי. זאת מלחמת הישרדות".
"עם זאת", מוסיף גרבר, "בתיאטרון חיפה נשאר גרעין של צופים שמשווע ליצירה חדשה של התיאטרון. קהל איכותי של חיפאים פטריוטים שלא מוכן להתפשר על נושאים קלים ופופוליסטיים. ואנחנו רוצים לתת לאותם אנשים את היכולת לחזור לבית חם ויוצר, שלא חושב רק איך מביאים את הקהל אלא רוצה שהקהל שלו יתעמק, יתווכח ויתנצח על נושאים שיועלו אצלנו בתיאטרון. ראש העיר יונה יהב לקח את התיאטרון כפרויקט אישי, ואנחנו מקבלים ממנו אוזן קשבת ודלת פתוחה". לצורך כך יעלו בקרוב הצגות אורחות עטורות שבחים מ"העיר הגדולה", כמה הצגות פרינג' יעלו באולמות הקטנים, ובין הפקות הבית אפשר למצוא את "גוג ומגוג Show" - מחזה מוזיקלי מבדר של יהושע סובול, "סיפור פשוט" על פי ש"י עגנון בבימוי דניאלה מיכאלי, והקומדיה השנונה של אלן אייקבורן "שלוש מסיבות". "חיפאים הם עם שוחר תיאטרון. הם לא נעלמו, ואנחנו רוצים לחסוך להם את הדרך לתל אביב ולהחזיר אותם הביתה. ההצלחה מבחינתנו תהיה להצמיח דור חדש של מחזאים בולטים, ומצד שני לדאוג שהתיאטרון יצליח להיות מאוזן מבחינה כלכלית ולא ייכנס להרפתקאות מסוכנות מדי", מסכמים גרבר ונאור.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה