פרשת אולמרט-טלנסקי: מרוץ נגד השעון

העובדה שהמשטרה ביקשה צו איסור פרסום בפרשת אולמרט החדשה, איננה מבטיחה שחלק מהמידע שמגיע ממנה אינו נגוע בדיסאינפורמציה.

שתי תמיהות עיקריות מסתמנות בעקבות המידע שנחשף בפנינו בסוף השבוע. ראשית, לא ברור מהו החשד שהמשטרה בודקת באשר למהותם של הכספים שהועברו לאהוד אולמרט. בפרט, לא ברור אם החשד הוא לעבירות הקשורות למימון בחירות. אם החשד נוגע למועדים שפורסמו באמצעי התקשורת, ישנו סיכוי רב שהעבירות, אם היו כאלו - כבר התיישנו. עבירות הנוגעות למימון בחירות הן ברובן מסוג עוון, ומשום כך הן מתיישנות בתוך חמש שנים מיום השלמתן.

בהנחה שהמעשים הנחקרים בוצעו למעלה מחמש שנים טרם תחילת החקירה, המשטרה צריכה, כדי להתגבר על מחסום ההתיישנות, להוכיח קיומה של עבירה מסוג פשע, כמו שוחד. לצורך הזה אין די בכך שיהודי חם מניו יורק יספר שהעביר כספים לאולמרט, אפילו אם עשה זאת במעטפות, בכסף מזומן, ואגב מאמצי הסוואה ניכרים. צריך יהיה להראות שהכסף ניתן לאולמרט בעד פעולה הקשורה בתפקידו דאז, ולפי שעה איננו יודעים על כל חקירה בכיוון הזה.

אם הכסף ניתן לאולמרט בנסיבות המעידות שהנותן והמקבל היו מודעים לכך שהם מבצעים משהו בלתי כשר, אך לא בהקשר של שוחד, ייתכן שמדובר בעבירות שהתיישנו. אמירתו רבת המשמעות של אולמרט ביום חמישי בערב על כך שגם כספים שהתקבלו לאחר מערכת הבחירות נועדו לכיסוי הוצאות מערכת הבחירות, וכי הגדרה זו של ייעוד הכספים מתיישבת עם ההיסטוריה הקודמת של קבלת כספים מאותו מקור, מעידה כנראה על כך שגם אולמרט מייחס חשיבות עצומה לזיהוי תכלית הכסף שהועבר.

עניין זה מוביל אותנו לתמיהה השנייה העולה מן הנתונים החלקיים שגילו לנו בסוף השבוע הקודם: מי בדיוק, אם בכלל, חשוד בשוחד? לפי מה שנאמר לנו כעת, מוריס טלנסקי ואורי מסר הם עדי תביעה, אך אינם עדי מדינה. מהקשר הדברים ניתן, כנראה, להסיק שהם אינם חשודים בעבירה. אבל אם מסר וטלנסקי לא עברו עבירה של שוחד או של תיווך בשוחד, מיהו המשחד וכיצד נעשתה עסקת השוחד? אף כאן, רב הנסתר על הגלוי.

לכולנו, הצופים בפרשה מן הצד, ישנה נטייה טבעית לייחל לסיום מוחץ. כשכדור נבעט במפתיע לכיוון השער, אנחנו כבר ממהרים לצעוק "גול". כשמובקע שער אחד אנחנו מפרשנים מיד, בשמחה או בייאוש, "המשחק נגמר". אבל צריך לזכור שמרבית הבעיטות מתגלות אחרי שנייה אחת או שתיים כפספוס, ולא כל שער מסיים את המשחק. המשחק הזה עוד רחוק מסיום.

הכותב הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר אילן