בני גאון: מההתחלה בכור ועד לחברת אחזקות משלו

ביום שני שעבר הגיע פרופ' משה מיטלמן, רופאו האישי של בני גאון, לישיבה של מועצת המנהלים בגאון אחזקות. מיטלמן הגיע לישיבה אופטימי, ודיווח לחברי ההנהלה על מצבו הבריאותי של יו"ר הקבוצה ומייסדה. "הוא דיבר באופטימיות גדולה מאוד", מספר פרס וינקלר, חבר דירקטוריון גאון אחזקות. "מותו של בני, רק כמה ימים אחר כך, תפס אותנו בהפתעה גמורה. הלם מוחלט".

גאון, שכבר חלה בסרטן בעבר, בחר להסתיר הפעם את התמודדותו עם שובה של המחלה, אפילו מבעלי בריתו הקרובים ביותר. "לא ידעתי שהוא היה באיכילוב", אמר אתמול סמי שמעון, שותפו הבולט בגאון החזקות. "גם אני הייתי חולה בבית, ולא ידעתי על מצבו. זה היה הלם, הייתי מופתע מאוד מלכתו, כי בשבילי בני גאון מתפקד מאה אחוז".

"ההתחלה בכור זימנה לו מעמדים משפילים"

את דרכו לצמרת עולם הניהול החל גאון דווקא כמנהל שירות בחברת אלקטרה. ב־1962 הוא מונה למנהל מחלקת השיווק של עסקי מזגני האוויר של החברה, כעבור כמה שנים מונה לתפקיד מנכ"ל תדיראן מוצרי צריכה, ואחר כך למנכ"ל רשת קו־אופ.

ב־1988, בעודו בסיור בסניפי קו־אופ, קיבל גאון שיחת טלפון מחברו ישראל קיסר, מזכ"ל הסתדרות העובדים, שהיתה אז בעליה של קונצרן כור. "שייקה גביש התפטר מתפקיד מנכ"ל כור", אמר קיסר. "אני רוצה שתחליף אותו". גאון ביקש לילה לשקול את ההצעה, ולמחרת הודיע לקיסר שהוא מקבל אותה.

ההצעה נראתה אז ככישלון קשה ומובטח: כור, קונצרן הדגל של התעשייה הישראלית, צבר חובות של יותר מ־2.5 מיליארד דולר, ועמד על סף פירוק.

"בתקופה שדרשו את פירוקה של כור בני עבר ימים קשים, כולל מעמדים משפילים", נזכר בני שריג, היום מנכ"ל צינורות המזרח התיכון. "היתה הרגשה שאין גרוש על הנשמה, ושמכל הכיוונים יורים לו בארגון. אותם בנקים שבעבר מאוד רצו לעבוד עם כור כי הרוויחו מזה המון כסף פשוט הפנו עורף. היה פשוט משפיל לעמוד בסיטואציה הזו, ולו היה את הכוח הזה.

"ב־1991 הוא מינה אותי למנכ"ל חברת מטל"מ, שבבעלות כור. באתי אליו, והוא אמר לי 'שמע, לפני שאתה יוצא לדרך, תדע שאתה לוקח על עצמך לנהל חברה שאנחנו מחזיקים אותה פתוחה רק כי אין לנו כסף לסגור אותה'. לא כל אחד היה אומר את זה בכזו ישירות, אבל לו היתה את היושרה, וזה מלמד אותך על האווירה בכור ועל מה שעבר עליו באותם ימים".

גאון לא נרתע מאיומי הבנקים: הוא הציג להם, להסתדרות ולממשלה את התמונה האמיתית והקשה על מצבו של הקונצרן, והזהיר אותם מקריסה מתקרבת. למהלך השקיפות הזה ולהנהגה האמיצה של גאון היו תוצאות מרחיקות לכת: הממשלה העמידה לטובת כור שטר הון של 50 מיליון דולר, וההסתדרות השלימה עם גל הפיטורים הקשה בתולדות המשק: עשרת אלפים מתוך 32 אלף העובדים של כור הלכו הביתה.

האפקט על כור היה לא ייאמן: בתוך שלוש שנים הוא חזר להיות תאגיד רווחי, עם תשואה של 22% על ההון. גאון החל להנפיק חברות של כור בזו אחר זו: תדיראן, מכתשים אגן, קריית הפלדה, צינורות ושמן. הכסף שזרם לכיסו של התאגיד הפך אותו להזדמנות השקעה יוצאת דופן - והמשקיע הנכון אכן הגיע: סטנלי גולד, יו"ר קבוצת ההשקעות האמריקאית שמרוק. גולד קנה את כור, וגאון הנפיק אותה בשוק האמריקאי, כשהיא יותר ממכפילה את ערכה בתוך שלוש שנים בלבד.

ההדחה שהפכה למנוע

ב־1998 גולד מכר את כור ליונתן קולבר ולצ'ארלס ברונפמן. גאון רצה להמשיך בכור עד לפרישתו, אבל במהרה הוא נקלע לעימות חזיתי עם הבעלים החדשים: הם חשבו שצריך למכור את חברת משאב (החברה־אם של נשר) כדי לקנות את חברת ציוד התקשורת אי.סי.איי, הוא חשב שמדובר בטעות. שנה אחרי הרכישה, קולבר הודיע לגאון על הדחתו מהתפקיד.

גאון לא נתן לעלבון להפיל אותו לקרשים: הוא לקח את פיצויי הפרישה שלו מכור, כ־30 מיליון שקל, ופנה לחברים בעלי הון (תד אריסון, סמי שמעון, ברונו לנדסברג, מרקוס כץ, אורי דוד), והקים חברת אחזקות חדשה - הפעם תחת המותג האישי שלו. "בני התקשר אליי ללונדון, ואמר שהוא פותח חברה חדשה ושהוא רוצה שאני אהיה המשקיע הראשון", סיפר אתמול שמעון. "אמרתי 'תראה, אני לא יודע מה אתה הולך לעשות', והוא אמר 'אני רוצה לקנות את זה וזה וזה'. הוא בא ללונדון וכך היתה ההתחלה".

במרוצת השנים יצק גאון את פעילות הקבוצה לתוך שלוש זרועות עיקריות: קמעונאות וסחר, תשתיות, ופיננסים. הזרוע האחרונה היא גם הצעירה ביותר: גאון שוקי הון הצטרפה לקבוצה בתחילת 2005, לאחר שנפרדה מחברת הביטוח מנורה.

ב-2006 צירף גאון לשותפים בקבוצה גם את משפחת צ'נג'וויז, שרכשה 5.62% ממניות הקבוצה לפי שווי של 89 מיליון דולר. במרץ 2007 רכשו בני גאון ובנו משה, באמצעות חברות פרטיות שבבעלותם, 10% מגאון סחר תמורת 6.6 מיליון שקל, ובכך צירפו לקבוצה את פעילות חברת אהבה. במתכונת הזו יצאה הקבוצה להנפקתה בבורסה של תל אביב לפני כשנה.