הקרב על דואר הזבל

הנה תסריט מוכר: אתם חוזרים הביתה אחרי יום עבודה ארוך ונדהמים לגלות שתיבת הדואר שלכם מוצפת בשלל פרסומות לשרברבים, טכנאי מחשבים, רשתות שיווק וקבלני דירות. באנחת ייאוש אתם אוספים את הניירות ומנסים למצוא להם מקום בפח האשפה, שדחוס עד אפס מקום בשלל פליירים נוספים שאותם השליכו הדיירים האחרים.

כשאתם מגיעים לדלת הדירה אתם מגלים על המפתן את ספר הטלפונים של דפי זהב ומתחתיו את הקטלוג החדש של חברת אופנה גדולה. על ידית הדלת עצמה, איך לא, אתם מוצאים פלייר שמספר על מבצעים חדשים ברשת הפיצריות הקרובה למקום מגוריכם.

עכשיו נסו לדמיין שאם רק תדביקו מדבקה על תיבת הדואר שלכם שמצהירה שאינכם מעוניינים לקבל את כל דואר הזבל הזה, הוא ייעלם מאליו. נשמע דמיוני? זוהי בדיוק רוח הצעת חוק חדשה של יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, אופיר פינס (עבודה), שאותה יניח היום על שולחן הכנסת.

הממשלה עתידה להתנגד להצעת החוק של פינס, בטענה שהדבר יפגע יתר על המידה בעסקים קטנים שאינם מסוגלים לפרסם את עצמם בכלי התקשורת. טענה דומה נשמעה בדיונים שנערכו בוועדת הכלכלה בנושא הצעת חוק ממשלתית על איסור דואר זבל, שנוגעת רק לדואר זבל שמופץ באמצעים אלקטרוניים.

אלא שאם להודות על האמת, לא רק העסקים הקטנים משתמשים בערוץ פרסומי זה, אלא, כאמור, גם חברות אופנה או רהיטים גדולות. יתרה מזאת, את טענותיהם של המפרסמים וחברות הדיוור הישיר יש להעמיד אל מול הנזק הסביבתי שגורם הדיוור הישיר, שמרביתו לא ממוחזר, אלא מושלך אל הפח הרגיל.

חברות הדיוור הישיר שאיתן שוחחנו סירבו לגלות פרטים על אודות היקף הנייר שהן משתמשות בו מדי שנה כדי לפרסם את הפעילות ואת המבצעים השונים של לקוחותיהם. על פי הערכה שמרנית, בישראל מופצים מדי שנה יותר מ-5 מיליארד ניירות של דואר זבל בדיוור ישיר, שהם יותר מ-21 טונות של נייר.

לשם הפקת נייר זה נדרשים למעלה מ-73 טונות עצים מדי שנה, שהם יותר מ-500 עצים, כלומר בערך שניים ורבע דונמים של יער. הערכות קיצוניות יותר מדברות על יותר מחמישה דונם של עצים שנכרתים מדי שנה לצורך תעשיית דואר הזבל. גם את הנזק העצום הזה צריך לקחת בחשבון.