כך החזירה אותי הרשת לניגונים הישנים של אבא

כשהייתי איפשהו בשנות העשרה המאוחרות שלי, הגיע מישהו מחנות תקליטים לקחת את אוסף התקליטים של אבא שלי. היו שם כמעט אלף תקליטים, שנעו בין שמאלץ ודיסקו לרוק כבד. חלפו אז כבר כמה שנים שבהן לא ממש שמענו תקליטים בבית, כי הקומפקט דיסק היה הרבה יותר נוח, ובלי קרעחצים של אבק בנגינה. מתישהו התחלנו לפזול לכיוון השטח שתפס ארון התקליטים האדום (שנבנה במיוחד, לפי הגדרות מדוקדקות של אבא), לשים שם את עמודי הדיסקים.

ואז בא האיש מחנות התקליטים, ובגלל שזה לא היה איזה אוסף נדיר, אלא סתם כל מיני מיינסטרימים שאבא שלי אסף עם השנים (היה שם גם אלבום אחד שאני קניתי, מכסף שקיבלתי ליומולדת. "היטס 5" מ-1985), קיבלנו שלושה-חמישה שקלים לתקליט. ואני, שתמיד חשבתי שהאוסף של אבא שלי בטח שווה מלא, קצת נעלבתי.

לא יודע כמה אותו עלבון השפיע עליי, אבל ברור שבתהליך הגדרתי העצמית התפתח מה שנקרא "טעם טוב", ואיזו סנוביות כלפי כל מיני מטעמי מוזיקה נוטפי שומן וסכרין, כולל חלק מהמוזיקה בתקליטים של הבית שגדלתי בו. אפילו האינטרנט וההורדות החופשיות לא שינו את זה, כי תמיד הורדה היתה גם קצת כאב ראש, קצת מאמץ, וככלות הכל גם בהארד דיסק אין אינסוף מקום. אז הורדתי רק דברים "טובים".

ואז, לפני כמה חודשים, קיבלתי הזמנה ל-waffles, קהילת מוזיקה מדהימה, שמשעמם לפרט איך היא עובדת, אבל בסופו של דבר היא הופכת את השגת המוזיקה לתהליך נטול מאמץ. והקלות הזו הפכה את תהליך הצריכה שלי להרבה פחות סלקטיבי. ופתאום זיהיתי שמתנגנים בי דברים ישנים, שכבר כמעט לא נתתי לעצמי דין וחשבון על קיומם בתוכי, ובטח שלא חשבתי אף פעם לעודד את הנוכחות שלהם אצלי. וב־waffels הכל כל כך קל, עד שהתחלתי להוריד את המוזיקה הזו למחשב, והיא מילאה שוב את הבית שלי, הבית העצמאי שלי, והנה הבי־ג'יז, והנה גרי רפרטי, והנה גילברט אוסליבן עם הקול החמצמץ הזה שלו, והאלבום שברברה סטרייסנד עשתה עם בארי גיב.

וכל אלבום כזה כאילו מתנגן פעם אחת מהמחשב, ופעם שנייה מהדנ"א שלי, והמפגש של שני הניגונים האלה הוא סגירת מעגל בין איזה ילד שהוא אני ובין מישהו אחר שכבר גדל הרחק מהילד הזה.

ובלי קשר, או לגמרי עם, בפעם האחרונה שנסעתי להורים צרבתי לאבא שלי כמה דברים חדשים שאני שומע בזמן האחרון, וחשבתי שהוא יאהב אותם.

לא שאלתי אותו מאז מה הוא חושב על המוזיקה הזו (מעצמו הוא אמר רק שאהב את הבלאק קיז), אבל בכל פעם שאצלי בבית מתנגן איזה ניל דיימונד ארומטי, אני מדמיין שבדיוק הרגע אצל אבא שלי נשמע הפלצט הקצבי של המנג'מנט, ושיש איזה חיבור נצחי כזה, שנמתח מאינסוף עד אינסוף, ואני ואבא נמצאים בו עכשיו יחד, נהנים ממוזיקה לשם ההנאה ממוזיקה, כמו שהיה פעם, כשהבית היה מלא תקליטים.