המועדון האליטיסטי של האלפיון העליון

אם עוד לא יצא לכם לבקר בשמונה (או גרוע מכך, בכלל לא שמעתם על המקום), אתם כנראה לא מסתובבים במעגלים הנכונים. אבל אל תטרחו להגיע, כי שמונה, שנפתח בנובמבר האחרון ומסתמן כמקום הכי נכון להיראות בו, אוחז בקונספט סלקטיבי במיוחד: מועדון סגור לחברים בלבד.

בין המאושרים שכבר זכו לקבל כרטיס כניסה למקום: בני משפחת שטראוס, אלי פפושדו, רני רהב, אילן בן דב, עופר נמרודי, יגאל שרמייסטר, רוני קז, אייל גרינברג, אילון זרמון, רוני וייסברג, גלית לוי, עגנון גרנות, רון קדמי וחיים כהן.

"לא פתחנו מקום לאנשים עם כסף, אלא מקום לחברים שלנו", ממהר להבהיר עמית רונאל שליו (44), מבעלי מוזיקה דה פלוס, שפתח את שמונה עם שני שותפים נוספים: יובל דור (39), לשעבר מבעלי מועדון הלמון, שחזר משהות בניו יורק, ובן צבי (42), שחזר מ־17 שנה ביפן. "הרגשנו שבתל אביב יש אולי הרבה מקומות בילוי, אבל אנשים מסביבנו מרגישים שאין לאן לצאת", אומר שליו. "רצינו לפתוח מקום שהיינו שמחים לבוא אליו בתור לקוחות. אחרי תהליך חשיבה ממושך גיבשנו את הקונספט". שמונה הוא שילוב של מסעדה, בר וגלריה, ושוכן במבנה עשוי אבן כורכר בן יותר ממאה שנה ברחוב אילת. "החלטנו לקחת את היהלום הגולמי וללטש אותו".

למה להגביל את הכניסה למקום רק לחברים?

"התמהיל האנושי הוא שהופך את המקום למוצלח, לפני העיצוב, השתייה והאוכל. לא רצינו לפתוח עוד בר טרנדי שייעלם תוך חצי שנה, אלא מוסד שיפעל לאורך שנים. לא בעיה לפוצץ מקום ב־500 איש כל ערב, אבל אז אתה לא יכול לשלוט באוכלוסייה שלך, והקהל הטוב בורח. גילינו שאנשים רוצים לבלות עם אנשים כמותם, ולכן החלטנו לבחור את מי אנחנו מכניסים".

בלונדון משלמים 1,000 פאונד על התענוג

כמו כל תופעה שנוחתת במחוזותינו, הבעלים של שמונה לא המציאו כלום, אלא רק פזלו לעבר מה שקורה בעולם. מועדונים פרטיים הם חדשות ישנות בניו יורק ובטוקיו, ובלונדון הם חלק מההיסטוריה: ה־Gentlemen’s Club הראשונים הוקמו בשלהי המאה ה־18 כמועדונים אליטיסטיים סגורים לגברים לבנים מהמעמד הגבוה.

יובל דור (מימין) ועמית רונאל שליו | צילום: בועז אופנהיים

עם השנים התפוגגו הגבלות המגדר, וגם נשים הוזמנו להיכנס, אבל עדיין פועלים בבירה הבריטית לא מעט מועדונים פרטיים. תמורת דמי חבר שיכולים להגיע עד 1,000 פאונד, מקבלים את הזכות להיכנס למועדון, לשלם מחירים מופרזים על ארוחת ערב ואלכוהול ולהתחכך באצולת הממון. השמפניה זורמת כמו מים, ובקהל קל להבחין בגברים עשירים ומבוגרים מכל העולם שחובקים נשים יפהפיות וצעירות, בעיקר מתוצרת מזרח אירופה.

"להבדיל ממועדונים דומים באירופה, אנחנו לא גובים דמי חבר", מבהיר שליו. "הנפקנו 1,500 כרטיסים לחברים ולמכרים שלנו, שיכולים להיכנס בחינם עם עוד בן אדם, ולהביא איתם שני אורחים נוספים שישלמו בכניסה 50 שקל".

אתם לא הראשונים בארץ שחשבו על מועדון חברים. רפי שאולי עשה את זה כבר בשנות השבעים, וגם לגורקי היה קונספט דומה.

"במועדון של רפי שאולי לא זכיתי לבקר, ובגורקי זה היה משהו אחר: כל חבר הכניס איתו עוד שישה חברים, ואנשים העבירו ביניהם את הכרטיסים. לנו יש מערכת ביומטרית כמו בשדות התעופה, שעובדת על זיהוי אישי לפי כף יד, ומבטיחה שזה לא יקרה".

כדי לקבל כרטיס לשמונה צריך למלא שאלון פרטים אישיים ולקבל את המלצתו של אחד החברים במועדון. הטפסים נשלחים להנהלה, ואם שניים מהבעלים מאשרים את הבקשה, חבר חדש נולד.

"אנחנו לא ממהרים להוסיף כל אחד", מדגיש שליו, ומספר שבינתיים מתוך אלפי פניות שהתקבלו נבחרו 600 חברים נוספים, שלאו דווקא מתהדרים בחשבון בנק מנופח. "חשוב לנו שיהיה קהל הטרוגני ומעניין, ובין החברים במועדון אמנם אפשר למצוא נציגים מהאלפיון העליון, אבל גם אמנים, יוצרים ובעלי מקצועות חופשיים.

"מבחינתנו, זה התמהיל האנושי האולטימטיבי: אמנים צעירים ומוכשרים, שאולי יפגשו כאן אספן שיכול לקנות את היצירות שלהם, ויזם הייטק שאולי ימצא כאן משקיע. נוצרו כאן לא מעט קשרים, וזה בעצם מה שאנחנו מנסים לעשות: לבנות רשת חברתית, רק שאנחנו עדיין מאמינים בפייס טו פייס, ולא בפייסבוק".