מחובר: גאולתו של האיזוטרי

(פורסם ב-02/03/2008)

אני מכיר מישהי שנעלמת. השיחות בינינו, שתמיד היה בהן אלמנט של מאמץ, הפכו בזמן האחרון לסוג של נתק. כלומר, היא מדברת לא מעט, אבל כמעט כל מה שהיא אומרת רחוק ממני נורא. זה עניין מוזר, אבל היא לא מצליחה להפסיק לדבר על "מידלמארץ‭,"'‬ הרומן של ג'ורג' אליוט אודות עיירה אנגלית מהמאה ה‭.19-‬

אחד הדברים הנהדרים והאיומים שקרו באינטרנט הוא הגאולה של האזוטרי. רק לפני עשר שנים, כל אחד היה חייב לבנות לעצמו ערכת שיח בסיסית, שתאפשר לו לתקשר עם כמות מספקת של אנשים שיחלצו אותו מבדידותו. תערובת צבעים של קצת פוליטיקה, קצת טלוויזיה, טיפה צרכנות ותוסף מגדרי בדמות אופנה או כדורגל. היו כאלו, שמאוחר יותר דבק בהם הכינוי "גיקים‭,"‬ שנתקלו בבעיה. אותם לא ענייינו כדורגל או פוליטיקה, אלא משהו אחר, שולי. אולי זה היה מחשבים, אולי זה היה קומיקס אמריקאי. כל גיק והזה שלו. בפני הגיקים של לפני האינטרנט עמדה בחירה קשה – ללמוד לדבר על כדורגל, או להצטנף בצד בשתיקה.

הגיעה הרשת, והאזוטרי מצא את מקומו. פתאום הגיק מקליד את תחום העניין המופרך שלו בגוגל, ומוצא אלפי אנשים שחולקים איתו תשוקה. וזה לא רק החיבוק שהרגשת פתאום, זה גם העומק הלא ייאמן של הנישה. אתה חשבת שדרקונים סיניים זה עניין פעוט (כמה כבר היה לקרוא על זה בספרייה‭,(‬ ופתאום אתה מגלה שיש שם מעיין נובע. אפשר לבלות ככה ימים שלמים.

זה עניין ישן אצל הידידה שלי, "מידלמארץ‭,"'‬ עמוק מהתיכון, אבל עד שבאה הרשת לא היה לרעב שלה סיכוי לשרוד. היתה אפילו תקופה בה היא כיבתה את התשוקה. רק כשהתחברה לרשת התעורר שוב המקום הזה ונגאל. אבל עם הגאולה הזו העולם החל להעלם. ידידתי, שמבלה כמה שעות ביום בפורום נברני "מידלמארץ‭"'‬ ברשת, יוצאת החוצה כשהיא משוכנעת שכולנו שבנו הרגע ממחוזות אנגליים מוריקים ומדוכאי רגש. כולה סמוקת לחיים מהתרגשות, היא מגיעה לפגישה שקבענו ומספרת ארוכות ארוכות על הויכוח הנסער שחלקה הרגע עם מטרוניתה עמיתה מקופנהאגן, על משהו שקרה אי שם בפרק חמש.

היעלמותה אל האזוטרי קיצונית, אבל אני מוצא גוונים שלה אצל לא מעט אנשים סביבי. בעיקר אנשים שנמצאים הרבה באינטרנט. השפע של הרשת מייצר לרבים מהם תחושת עולם מלא, ואולי זה באמת עולם מלא, מחוץ לעולם של ערוץ ‭-2‬צ'יפס-סלט. אני מכיר אחד ששוחה כל-כך עמוק במצעדי סרטונים מצחיקים ביוטיוב, שאני תוהה על מה היינו מדברים אלמלא גם אני הייתי רוכן לכיוונו ונהנה מהטראש שמציף אותו.

האם האנשים הנעלמים האלו מבשרים משהו, איזו התפוררות מוחלטת של המרכז? במוניות עדיין מדברים על פוליטיקה, ובמילואים תמיד אפשר לשחק בסלולרי החדש של בן השיח שלך. אבל אולי אין ברירה, אולי אנחנו יכולים להכיל רק כמות מוגבלת של התעניינות. וכשהרשת תציג בפנינו את הדבר ההוא שמדגדג יותר מהכל את שריר הסקרנות, המיינסטרים יצטרך להיעלם.