מדוע כלכלת אסיה לא תציל את העולם?

לפני זמן לא רב היללו משקיעים את וייטנאם כמתחרה רצינית של סין. אבל בחודשים האחרונים עברה וייטנאם את שכנתה הענקית בעניין משמח פחות: היא הכלכלה האסייתית בעלת הסיכוי הגדול ביותר להתרסק ב־2008.

בפתאומיות שרק האזור הצומח ביותר בעולם מסוגל לה, סטתה כלכלת וייטנאם מהמסלול. הבורסה המרכזית במדינה צנחה ב־55% מתחילת השנה, האינפלציה הגיעה ליותר מ־25% במאי, מחאות עובדים בנושא שכר משבשות את העבודה במפעלים רבים, ותקציב המדינה כורע תחת נטל חשבון האנרגיה התופח. במאי הורידו סוכנויות הדירוג S&P ופיץ' את דירוג האשראי של וייטנאם, בגלל החשש לאי־יציבות פיננסית. אנליסטים של מורגן סטנלי הזהירו מ"תקופה של פיחות" במטבע המקומי, הדונג, והוסיפו כי התפתחות כזו "עלולה להתפשט ולהפוך למגיפה באזור", בדומה למשבר הפיננסי בשוקי אסיה בשנים 1997 ו־1998.

וייטנאם עלולה להיות הכנרית במכרה הפחם של אסיה. כמו שאר האזור, הכלכלה שלה מבוססת על יצוא, ותלויה ביבוא אנרגיה. הנוסחה עבדה מצוין כל זמן שהאנרגיה היתה זולה והצריכה הפרטית בארצות הברית דהרה קדימה. אבל כעת, כשהצרכנים במערב מוציאים פחות, ומחירי הנפט והמזון הגבוהים מובילים לאינפלציה דו־ספרתית בכל האזור, השולחן הכלכלי התהפך. מעמד הביניים המתפתח, שהיה אמור ליצור צמיחה בת־קיימא באסיה ולתמוך בעולם בתקופה של האטה כלכלית, לא נראה יציב כל כך, ובקרב העניים מתגבר הייאוש.

חשבון הנפט גדל בקצב מהיר מקצב ההכנסות מיצוא, ופוגע במאזן הסחר הלאומי. בתוך כך, מנהיגים בהאנוי ובמקומות אחרים באסיה הראו כי אינם מסוגלים לנקוט בצעדים כמו העלאת ריבית במידה שתצליח למנוע קריסה אינפלציונית. "הם נתקפו פאניקה", אמר וויליאם ג'יימס, כלכלן בכיר בבנק הפיתוח האסייתי במנילה, בהתייחסו להטלת מס על יצוא אורז ולפיקוח על מחירים של כמה מוצרים על ידי ממשלת וייטנאם.

מסיאול דרך ג'קרטה ועד איסלמבאד, קובעי המדיניות נוקטים אותם צעדים שגויים. לנוכח האתגר הכלכלי הרציני ביותר זה עשור - האינפלציה הגואה - ממשלות צריכות לאמץ את המדיניות המקרו־כלכלית המוכחת: הצטמצמות מוניטרית אגרסיבית. במקום זה הם מעדיפים צעדים מינהליים זמניים כמו פיקוח מחירים, שמתבססים על הלוגיקה הפגומה, שלפיה עליית המחירים הנוכחית היא זמנית, ולכן תגובת יתר עלולה לערער את הצמיחה הכלכלית.

סאילש ג'אה, כלכלן בבנק ברקליס בסינגפור, טוען כי הבעיה היא שהמומנטום האינפלציוני צפוי להמשיך ולהתגבר גם ב־2009. "נגידי הבנקים המרכזיים של אסיה יושבים על הגדר כשהם צריכים לפעול נמרצות לריסון האינלפציה. זו אותה שגיאה בסיסית שהאמריקאים עשו בשנות השבעים", אומר ג'אה.

הטעות ההיסטורית הוסיפה את המילה המאיימת סטגפלציה ללקסיקון הכלכלי המודרני. משמעות המילה היא צמיחה אטית שמלווה בעליית מחירים מתמדת. אפשר למצוא עדויות לכך כבר כיום בנתונים הכלכליים מאסיה. בדרום קוריאה, למשל, האינפלציה הרשמית עומדת על 4.9%, אך ההכנסה הלאומית גדלה בקצב של 1.3%. מדד המחירים לצרכן בתאילנד זינק פי שלושה בשנה האחרונה, וזה של אינדונזיה עלה פי שניים, למרות האטה בצמיחה בשתי המדינות. האינפלציה בסין ובהודו מתקרבת ל־10%, אף על פי ששתי הכלכלות רושמות האטה: הצמיחה בסין הואטה מ־11.9% ב־2007 ל־10% מתחילת 2008, ובהודו נרשמה האטה מ־9% ל־8%.

הצירוף הזה עדיין לא נראה מאיים, אבל כלכלנים מסכימים שהנתונים הרשמיים באסיה נותנים הערכת חסר של האינפלציה והערכת יתר של הצמיחה, ולכן יוצרים רושם כוזב שאסיה שומרת על רמת צמיחה גבוהה ועל יציבות מחירים. באפריל ציין נגיד הבנק המרכזי של הודו לשעבר ס.ס. טאראפור כי המדדים שבהם משתמשת המדינה שלו (ועוד מדינות באזור) "נותנים תת־הערכה ניכרת של שיעור האינפלציה".

וזו אשליה מסוכנת. היסטורית, הססנות פוליטית לנוכח התפרצות של אינפלציה העצימה את ההרס. עליית מחירי הסחורות לשיאים חדשים, אלא אם מטפלים בה במהירות, מובילה לדרישות שכר גדולות יותר, שמעלות את רמת המחירים הכללית, בעיקר בכלכלות שרושמות צמיחה מהירה.

בנקים מרכזיים יכולים למנוע סחרור כזה באמצעות פעולה מהירה לצמצום אספקת הכסף על ידי העלאת הריבית. אך שערי הריבית הריאלית באסיה הם עדיין נמוכים או אפילו שליליים, ומספר ההלוואות שמעניקים בנקים המשיך לגדול באופן ניכר במהלך 2008. כלכלנים טוענים שמדיניות הבנקים המרכזיים באסיה נועדה "להתאים ליצואנים".

למרות המאמצים, היצוא רושם האטה. באופן רשמי, היצוא מסין גדל ב־21.4% ברבעון הראשון של 2008, והסתכם ב־306 מיליארד דולר. הבעיה במספר הזה היא שסין, כמו רוב אסיה, מחשבת את ערך היצוא שלה בדולר אמריקאי, שהולך ונחלש. אם מחשבים את הערך ביורו או בין (המטבעות של שותפת הסחר הגדולה ביותר של סין ושל שותפת הסחר השלישית בגודלה שלה, בהתאמה), היצוא של סין גדל רק ב־4% ברבעון הראשון של השנה. לא ממש תפקוד של כלכלה מצילת עולם.

הסיפור האמיתי של הסחר הוא העלייה ביבוא לאסיה - רובה קשורה למחיר הנפט, שהגיע בשבוע שעבר ל־140 דולר לחבית. בשבוע שעבר מסרו אנליסטים של ליהמן ברדרס שהעודף המסחרי של סין הגיע לשיא ברבעון הראשון, ושבלי אסיה ויפן, לשאר אסיה יש כבר גירעון מסחרי, בגלל "חשבון היבוא המתנפח", שכולל בעיקר יבוא מזון ונפט, ושרובו מסובסד על ידי הממשלות. עד כה ב־2008 וייטנאם הוציאה 38 מיליארד דולר על יבוא, יותר ממה שהוציאה ב־2007 כולה. הגירעון המסחרי של המדינה גדל בעקבות זאת פי שלושה.

גם אם מקצצים בסובסידיות, שאר העולם יתחיל להרגיש את הכאבים האינפלציוניים של אסיה בעליית מחירי המוצרים לצרכן. הכלכלות בעלות הצמיחה המהירה, שהיו אמורות להמריץ את העולם, עלולות במקום זה למשוך אותו למטה. אלא אם תתרחש ירידה משמעותית במחירי המזון והנפט, כמה כלכלות אסייתיות, ובהן אינדונזיה והפיליפינים, עלולות לראות את תחזיות הצמיחה שלהן מקוצצות ב־4% עד 5%. לפי ג'יימס מבנק הפיתוח האסייתי, "התשובה היא שהממשלות יקבלו צמיחה אטית יותר בטווח הקצר, ויעשו יותר כדי לרסן את האינפלציה". זה אמנם יפגע ביצואנים ובשוק העבודה, אך "האינפלציה תיצור יותר תסיסה חברתית מאבטלה", אומר פליפה מדאלה, לשעבר ראש רשות הפיתוח הכלכלי בפיליפינים. לדבריו, "אנשים מאשימים את הממשלה במחירים הגבוהים, אך כאשר מפטרים אותם הם מאשימים את הבוסים שלהם". ואם הסטגפלציה תכה באסיה, הרבה האשמות יופרחו באוויר.