שווה בדיקה: שמישהו יקרא למשטרה

מערכת הבנקאות בישראל בנויה על מוניטין ואמון. לפיכך יכולת ההרס של פקיד סורר שחומד את כספי הלקוחות גדולה בהרבה מסך כל הכסף שיצליח לגנוב. הפרסום הפומבי של המעילה כרוך בכותרות שליליות בעיתונות, ועלול לשחוק את האמון של הלקוחות בבנק.

בתחילת שנות האלפיים היה זה בנק המזרחי שנאלץ להתמודד עם גל של פקידים שנתפסו בקלקלתם. מנכ"ל הבנק דאז ויקטור מדינה כינס מסיבת עיתונאים דרמטית וניסה לתקן את הנזק התדמיתי שנוצר. המזרחי כמובן לא היחיד, ומקרי מעילה מפורסמים התרחשו (ומתרחשים ככל הנראה גם ברגעים אלה ממש) בכל הבנקים.

במאבק על דעת הקהל, הבנקים מנסים להדגיש כי הם אלה שמצאו ודיווחו על המעילה. עם זאת בבנקים גם יודעים שהמשטרה לא תפסח על ההזדמנות "לחגוג" על המקרה, גם אם זו לא היתה החקירה שלהם שפענחה את המקרה. מכיוון שכך, הבנקאים נמצאים בדילמה: מתי מדווחים, למי, ומתי?

הבנקים חייבים לדווח לפיקוח על הבנקים על כל אירוע מעילה בסכום של למעלה מ־15 אלף שקל תוך שבעה ימים מהרגע שהתגלה חשד והחלה בדיקה פנימית. ב־2007 דווחו לפיקוח 15 מקרים של מעילה במערכת הבנקאות בסכום כולל של 8.4 מיליון שקל, לעומת 25 מקרים ב־2006, בסכום של 4.4 מיליון שקל.

אולם דיווח לפיקוח הוא דרך מתוחכמת להשאיר את הפרשה רחוק מאור הזרקורים. השאלה האמיתית היא מתי הולכים למשטרה. כאן לבנקים יש מרחב תמרון גדול יותר: לפי שיקול דעתם, בהתאם למהותיות של סכום המעילה, ובהינתן שמתבסס חשד לפלילים. כך למשל רק חצי ממקרי המעילה ב־2007 שדווחו לפיקוח דווחו גם למשטרה.

בנק לאומי טוען כי היה חייב לפנות למשטרה במקרה של מיקי פרידמן, הבכיר שנחשד כי סידר הלוואות למקורבים ושלשל כסף לכיסו, ברגע שהביקורת הפנימית שגילתה את הפרשה מצאה חשד לפלילים. זאת למרות שבלאומי הבינו בוודאי שהפנייה ופרסומה יגרמו לבנק נזק תדמיתי רב, וכי היקף ההונאה שבה מדובר - כפי שפורסם עד כה - איננו גבוה. ככל הנראה הפנייה למשטרה לא תועיל גם לצורכי ביטוח, מאחר וההשתתפות העצמית גבוהה מסכום ההונאה.

השאלה האם לאומי, או כל בנק אחר, היה פונה למשטרה גם אם היה מדובר בפקיד זוטר יותר מפרידמן וסכום נמוך יותר, תישאר כנראה ללא תשובה עד שיתגלה מקרה המעילה הבא.