רגע האמת: אולמרט מגיע לפנדלים

בדיוק כמו משחקי אליפות אירופה בכדורגל, גם ההתגוששות הפוליטית מתקרבת לשלב ההכרעה, והיום תעלה להצבעה הצעת החוק לפיזור הכנסת של סילבן שלום שעשויה לסלול את הדרך לבחירות חדשות. ובדיוק כמו בכדורגל, גם בזירה הפוליטית נדמה כאילו כל השחקנים כבר עייפים וחבוטים ומתכוננים לבעיטות העונשין.

ישנם כמה מועמדים להבקיע את השער המכריע. ראשית, אלה יכולים להיות חברי סיעת העבודה, שרובם יצביעו היום בעד החוק לפיזור הכנסת, כפי שהחליטה אתמול הסיעה בישיבתה השבועית. סיעת העבודה מבקשת לשדר את המסר שלפיו היא נוהגת באחריות ציבורית כאשר היא מבקשת להביא לסיום הקדנציה של ראש ממשלה שחשוד בפלילים חמורים. אלא שלא כל חברי הסיעה מוכנים ליישר קו עם המאמן, אהוד ברק. חברי הכנסת יורם מרציאנו, עמיר פרץ ונאדיה חילו וכן השרים יולי תמיר וע'אלב מג'אדלה צפויים לעשות היום לברק חיים קשים ולהצביע נגד ההצעה, ובכך להגדיל את סיכוייו של אולמרט להימנע מתבוסה מכרעת.

הלחצים של ש"ס

אבל את האיום הגדול ביותר על השער של אולמרט מציבה מפלגת ש"ס. שם מאיימים כי יצביעו בעד ההצעה לפיזור הכנסת אם שר האוצר לא יסכים להעלות את קצבאות הילדים בסכום כולל שמוערך במיליארד וחצי שקל. שר האוצר מצדו הצהיר בשבוע שעבר כי קצבאות הילדים תגדלנה על גופתו המתה, ובש"ס יש כבר מי שמוכנים לומר קדיש. מה שלא ברור נכון לרגע זה הוא אם גם ראש הממשלה עומד מאחורי עמדתו הנחרצת של שר האוצר שלו, או שמא אולמרט מוכן להקריב גם את ידידו רוני בר־און לטובת הישרדותו הפוליטית.

אם יחליט אולמרט כי כיסאו יקר לו יותר מאשר בר־און, הוא יסלול את הדרך להעלאת הקצבאות, בשיעור מופחת מזה שש"ס דורשת, ושר האוצר ימצא כבר בעצמו את הדרך החוצה מן המשרד. כך או כך, דבר אחד בטוח. כל הצדדים מעוניינים להכניס זה את זה אל תוך סד הלחצים שלהם עד הדקה התשעים. הפתרון שיתיר את הסבך הפוליטי הזה יימצא רק ממש סמוך להצבעה, ממש לקראת בעיטות ההכרעה.

אלא שבאופן מפתיע, ייתכן שאולמרט יעדיף שלא להיכנע לדרישתה של ש"ס, דווקא בגלל רצונו לשרוד. ביממה האחרונה גברו ההערכות במערכת הפוליטית כי אולמרט יעדיף למצב את עצמו כראש ממשלה שנפל בשל התעקשותו לשמור על המשמעת התקציבית ועל חוסנו הכלכלי של המשק ולהתנגד להעלאת הקצבאות. זאת במקום שייזכר לדיראון עולם כראש ממשלה שנפל כיוון שקיבל מעטפות מלאות במזומנים.

אפילו אם ש"ס תהיה מוכנה להתפשר על העלאת קצבאות בסכום כולל של 800 מיליון שקל בלבד, היא תתעקש שהסכום יועבר באופן מיידי, ולא יתפרש על פני כמה שנים. כל עוד החוק מונע את הגדלת ההוצאה הציבורית בשיעור שגדול מ־1.7%, הרי שהעלאת הקצבאות היא דרישה שלמשרד האוצר אין דרך לענות עליה מלבד להגדיל את הגירעון התקציבי או לחלופין לקצץ במקומות אחרים.

גם הצעותיהם החלופיות של בר־און ושל אולמרט להעניק למשפחות מרובות הילדים חבילות תמריצים שונות ליציאה לעבודה ולהגדלת הכנסותיהן במקום להגדיל את הקצבאות, לא מגובות במקורות תקציביים ברורים. בשורה התחתונה, מישהו ישלם את המחיר. כעת נותר להמתין ולראות אם יהיה זה אולמרט, בר־און, ש"ס, העבודה או דווקא הציבור הרחב.