לפעמים העולם כל כך יפה עד שבא לך לשיר

שני אסטרונאוטים מרחפים בחלל שמסביב לכדור הארץ, בתחילת פרסומת של ערוץ דיסקברי שהתחילה לתפוס פתאום תאוצה ביוטיוב. הם מביטים על הכוכב שלנו, וזה מרגש אותם כל כך עד שהם מתחילים לשיר. "אני אוהב את ההרים", שר הראשון, "אני אוהב את השמים הכחולים־צלולים", עונה לו השני. איפשהו למטה, על הכדור, ממשיך איזה צלם טבע את השיר שלהם. "אני אוהב את העולם כולו", הוא אומר, על כל שיגעונותיו, והם שלושתם מצטרפים לשירת "בום די יאדא, בום די יאדא, בום די יאדא, בום די יאדא". זה ממשיך הלאה, ועוד ועוד אנשים, מדענים אבל לא רק, מערביים אבל לא רק, שרים את האהבה שלהם לעולם, בום די יאדא.

הקליפ הזה התחיל לרוץ חזק ברשת בגלל מחווה שנעשתה לו בקומיקס האינטרנטי הגיקי xkcd. "אני אוהב את כל העולם. העתיד די קוּל", שר איש הגפרורים שבמרכז הקומיקס, ובום די יאדא, בום די יאדא, בום די יאדא, בום די יאדא!

וזה מדהים איך פתאום עשרות אלפי אנשים (ואני לא מגזים. זה עולם של מספרים גדולים כאלה) צופים בקליפ ששר על אהבה לעולם כולו, בקומיקס שצופה עתיד כיפי, מעבירים את זה הלאה, משאירים תגובות ששמחת החיים וההתפעמות מהם מציפות ממש. זה מדהים כי אמירה בוטה כזו, "אני אוהב את העולם כולו", היא דבר כל כך קל להפרכה, כל כך קל להגחכה, שהיכולת הזו של כל כך הרבה אנשים בבת אחת לאחוז בה, לחגוג אותה, להתרגש ממנה, היא בבחינת נס קטן.

וזה לא מקרה, אני חושב, שהנס הזה קרה בקהילה של הגיקים, ובעיקר הגיקים האינטרנטיים. זה לא מקרה שהאנשים ששוחים כל היום בתועפות מידע, שנסחפים על גבי רפסודה של אסוציאציות, שנחשפים ליבשות אנושיות נחבאות, שמקיימים בעצם היומיום שלהם עולם חדש ומדהים - זה לא מקרה שהם הצליחו, אף על פי שציניות היא לחם חוק ברשת, לקבל את המסר הזה של הרחבת הלב עד האינסוף.

גם אני מרגיש ככה, שעם הזמן שעובר, כשאני מגיע לעוד איזה נקיק אינטרנטי שלא הכרתי, אם זה מוזיקה מסוג שלא ידעתי שקיים או איזה יוטיוב של מישהו מצחיק ומפעים בדרכו הייחודית, וכשאני מצליח לעשות איזה משהו שלא חשבתי שהגורל שלי יתיר לי, אני יכול לאהוב יותר את העולם. אולי העולם, כמו שאומרים כולם, נהיה קרוב, וכמה שהוא גדול ובלתי ניתן להכלה, אפשר לגעת בו יותר מאי פעם. ומתוך המחשב הזה, המנתק כאילו, אפשר להרגיש יותר מתמיד את הדבר הענקי הזה פועם, בקצב לא רחוק מדי מקצב הלב.