טרנד חדש: ייעוץ להורים שילדיהם עולים לכיתה א'

אלה השבועות הראשונים של החופש הגדול, אבל אצל חלק מהילדים הספרים והמחברות כבר עטופים, והתיק ניצב בגאווה ליד המיטה. לא בהכרח, אבל כנראה אלה הילדים של האמהות המבוהלות. אמהות מספרות על החשש מהמעבר בין החממה עם הגננת התומכת אל מפלצות הבטון המכילות שלוש קומות ושלוש כיתות בכל מחזור. הן מפחדות שהילד לא יידע לפנות למורה לייעוץ, או ייחשף לתופעות של אלימות פיזית ומילולית שהתקשורת אוהבת להעצים.

קורסים וחוגים העוסקים במעבר הילד מהגן לכיתה א' התפתחו מאוד בשנים האחרונות, והילדים המשתתפים במפגשים עובדים, לצד שינון אותיות, גם על חיזוק מוטוריקה עדינה וגסה. "צריך לעשות את ההפרדה בין שני סוגי חששות: האם הילד בכלל מתאים לכיתה א', ואם כן, ממה ההורים מפחדים", אומרת אהובה אילון מתל אביב, מנחת קבוצות הורים זה 15 שנה ומתמחה במעבר מהגן לכיתה א', אחרי 35 שנים כגננת. "הורות היא מקצוע נלמד, וטוב יהיה אם יותר הורים יפנו ללמוד קורסים בתחום. אפשר להקל על הורים שלא בטוחים בעצמם. היום יש הרבה יותר מודעות, וזה בסדר להשאיר את הילד המחונן שלנו עוד שנה בגן כדי שיגיע לבשלות רגשית. הגננות יודעות לזהות בעיות חברתיות או מוטוריות, והן מפנות את תשומת לב ההורים ומדריכות מה לעשות ולמי לפנות".

והיה והילד מתאים לכיתה א', איך ההורה יודע שהבעיה אצלו ושכדאי שיפנה לייעוץ?

"הורים שיש להם בעיה עם עצמם לא מזהים את הפחד וחושבים שיש בעיית בשלות של הילד. האחרים צריכים לדעת איך לעודד, להקשיב, לא להעניש. לבנות ערך עצמי נכון לילד ולעזור לו לפתח את העצמאות שלו. כדאי שההורה יבדוק את עצמו, איך הוא נוהג עם חוסר הצלחה של הילד, כי הילד לא תמיד יצליח בלימודים כבר בהתחלה".

הלחץ מגיע מהבית

גם מיכל שביב, מנחת הורים מנווה סביון (אור יהודה), מתחילה לעתים את הייעוץ כמה חודשים מראש, ומנחה קבוצות הורים לסדנאות בנות שלושה מפגשים, שעה וחצי כל מפגש, שבהן היא מתמקדת בשלוש תקופות: במפגש הראשון מדברים על הבשלות והמוכנות של הילד, ואיך ההורה יכול לתמוך ולעזור; במפגש השני מדברים על תקופת המעבר — החששות של הילד ושל ההורה ובניית הביטחון העצמי שלו; והמפגש השלישי מדבר על השגרה — שיעורי הבית, ההשכמה ואפילו האוכל במהלך יום הלימודים. הורים רבים, אומרת שביב, מבקשים להיפגש במשך השנה להכוונה נוספת.

רחל לוי הקימה את משפחה פלוס, והיא מייעצת "על כל מה שהורים צריכים לדעת". לוי ממליצה על פגישות אישיות, שעה וחצי לפגישה, בביתה בנס ציונה: "הורים רבים לא מבינים שכיתה א' מתאימה ומוכנה לקבל את התלמיד כמו שהוא. ההורים רוצים להכין את הילדים, והילד חרד מהציפיות הגבוהות. המטרה היא להקל על ההורים בשלב ההתפתחותי הזה. הלחץ מגיע קודם כל מהבית, וההורים צריכים כלים ומודעות מהי כיתה א', כדי להוריד את הציפיות כך שהילדים יעמדו בהן".

"הורה שיודע שלילד קשה במעברים, שיש לו קושי לשחרר את הילד לעצמאות או שהוא מפקפק במערכת החינוכית - כדאי שיבוא לייעוץ", אומרת מלכה דונסקי, המייעצת במרכזי דיאדה. "אנחנו נעבוד איתם על זיהוי היכולות של הילד, אם יש לו מספיק כישורי חיים בחשיפה לבית ספר, אם הוא יכול להתמודד עם מסה של ילדים בלי הגננת התומכת. אנחנו נותנות כלים להתמודדות עם ילד מתוסכל, עם שיעורי בית. עובדים על העברת האחריות לילד ונותנים חיזוק להורה".

חזקים ברגשות אשם

אז מה יש לנו כאן, טרנד חולף או צורך ממשי? פרופ' עמירם רביב, פסיכולוג חינוכי וקליני שכיהן כראש החוג לפסיכולוגיה וכראש המגמה הקלינית של הילד באוניברסיטת תל אביב, כיום יועץ פדגוגי של שילב הורות, אומר שהורים צריכים להשוות עצמם להורים אחרים, להקשיב להערות של חברים או הוריהם, ולא לנסות כל הזמן לעשות ההפך מאיך שגודלו בעצמם. אחרי שיבחנו את עצמם, הם יידעו אם גם הם זקוקים להנחיה, ולא לכולם היא מתאימה: "הורים חרדתיים יכולים להגזים עם צריכת הידע. חשוב לטפח את הילד ואת הסקרנות שלו, אבל בארץ יש נטייה לרגשות אשם והגזמה, ומחפשים מומחים שיטפחו את הילדים. מרוב רצון טוב מאבדים שליטה. הורה טוב בטוח בעצמו, ולכן יש פחות סיכוי שהילד שלו יגיע למצב משבר במעבר לבית הספר".

למה הורים כיום לא יודעים להכניס את ילדיהם לכיתה א' ולחיות עם זה בשלום כמו שהוריהם עשו?

"התהליך הוא הדרגתי. כבר ב־1974 סיכמו מאה שנות ספרות הדרכה ודנו בצורך של ההורים לרכוש ידע בצורה ממוסדת. היום יש יותר מודעות, והילדים הם יותר מקודשים. הבינו שהתנהגויות וטכניקות של ההורים ישפרו גם את הישגי הילדים. הסבר נוסף לדרישה לידע ממוסד הוא החידוש. אמא היא כבר לא סמכות ידע לאמא צעירה. יש ידע רחב ויש מודעות, ובסופו של דבר מי שלומד ממומחים רוצה בטובת ילדיו. אדם שהתמחה בבעיות שינה או משמעת צבר ניסיון על עשרות ילדים, ולכן הורה יפנה אליו. יש גם הבדל בין הורה לילד ראשון, לילד שני והלאה, מבחינת הערכת המסוגלות העצמית של ההורה".

ומי שלא פונה לחפש את הידע?

"יש לנו כל מיני מקורות ידע לא סיסטמטיים, אבל לא מבוטלים: צפייה בהורים שלנו, דמות ההורה בטלוויזיה ובקולנוע, בספרות, וגם השכנים שלנו, והאינטרנט. חשוב שהורה לא יעזוב את הילד לנפשו בבריכה, וגם לא ימנע ממנו להיכנס, אלא ייתן לו מצופים וילמד אותו את התנועות".