כשמותר להיות ורוד ורך

אחד המאפיינים הכיפיים ביותר של האינטרנט כמרחב ציבורי שמושתת על שיתוף פעולה ותקשורת, הוא העמדה השונה לגמרי, השלטת כמעט, של נשים בתוך המרחב הזה. מרגישים את זה בכל מקום ברשת, ובעיקר באזורים החדשים, מה שקוראים ווב 2.0.

הנה כמה עובדות: נשים בנות 14–24 הן המגזר הגדול ביותר במייספייס. נשים בנות 35–50 הן המגזר שגדל הכי מהר שם. נשים גולשות יותר זמן בפייסבוק, ויש להן יותר חברים בממוצע (אף שהן מפגינות נוכחות חלשה באזורים המופרכים של אלף חברים ומעלה). גברים בני 30 ומעלה, ובעיקר הנשואים, כמעט ולא מצטרפים לרשתות חברתיות. בישראל, 75% מהבלוגרים בישראבלוג שהצהירו על המגדר שלהם ציינו שהן נשים. רשימת 20 הבלוגים המובילים שם מורכבת כולה מבלוגים של נשים.

וכיוון שהן רוב, האתרים האלה התעצבו בצלמן. נולדו כאן קהילות ענקיות שהפרטי ממלא בהן את התפקיד המוביל, כשם שבחוץ, בעולם הגברי, הכללי וה"חדשותי" שולטים תמיד בשיחה. בישראבלוג זו היתה קהילה של כתיבה אינטימית, חשופה עד להביך לפעמים, שהזמינה את מי שעצר במקרה לחטט בפצעים, או לחבוש אותם בחיבוק. במייספייס נולד ים עמודי הפרופיל, שהתעלם כל מה שנחשב למכובד ושטף את העין בתועפות של ורוד משמח. בפייסבוק היו כל האפליקציות האלה, חסרות התכלית לכאורה, שהפכו ללהיט בן לילה.

ובכלל, נראה שבעולם הזה, האינטרנטי הנשי, התכלית היא התקשורת עצמה. לא כמו ב־LinkedIn, רשת חברתית גברית שבה כל קשר בין שני אנשים משרת את המטרה העליונה של לעשות עסקים או למצוא עבודה. בפייסבוק, בישרא ובמייספייס הקשרים ממלאים את תכלית עצמם. השיחה, האמפתיה, הקרבה.

והגברים שבוחרים להישאר בעולם הנשי הזה, במיוחד אם הם לא רווקים (שמקיימים גם בתוך העולם הנשי את התכליתיזם הגברי), מוצאים את עצמם משתנים קצת. פתאום הם (אנחנו) מגלים שלחיות בעולם שנשים דומיננטיות בו יכול להיות ממש משחרר. כשלא צריך כל הזמן לתחזק איזו פוזה גברית מלאת חשיבות עצמית, כשלא חייבים לפחד כל הזמן לפלוט איזו חתיכת נשיות ליד החבר'ה, כשמה שצריך להיות ורוד יכול להיות ורוד, פתאום מתגלה שאפשר להתעגל קצת, להתמלא קצת. פתאום מתברר שלהיות גבר לא אומר בהכרח לחנוק את עצמך ולהכניס את עצמך לתוך סיפור שמתחיל בלא לבכות ונגמר במקרה הטוב בחליפת שלושה חלקים. אפשר גם אחרת.

ואני מרגיש שבשנים האחרונות מתאפשר לי למרוד נגד הסיפור הזה, המשמים והקופסתי. מותר לי לקבל את עצמי גם חלש, ויש עוצמה גדולה בחולשה הזו. וזה משחרר בכל מקום, גם ביכולת שלי להתמכר ל"עקרות בית נואשות" בלי לבקש אישור מאף אחד. אני נושא את ההתמכרות הזו כאיזו מדליה של שחרור. אני יודע שזה בסדר, לא רק כי אני אומר שזה בסדר, אלא כי בעלות הבית בעולם שאני מסתובב בו אומרות שזה בסדר. לא יודע אם זה יהיה ככה אם וכאשר הנשים ישתלטו על העולם האמיתי שבחוץ, אבל בינתיים, ברשת, זה הכי כיף להיות גבר בעולם של נשים.