פאני מאני

בזיכרון הקולקטיבי של כולנו קיימים זוגות אלמותיים שצצים לנו במצבים שבהם צריכים לתאר את ניצחון האהבה - רומיאו ויוליה, טרזן וג'יין, דוד ובת שבע ויעקב ורחל. לפנתיאון המכובד הזה הצטרפו השבוע פאני ופרדי.

למי שלא מכיר, נציג אותם אולי בשמותיהם המלאים - פאני מיי ופרדי מק. לשני אלה סיפור עם התחלה מבטיחה, עלילה שמתפתחת למשבר גדול, איבוד תקווה, ולבסוף היחלצות הירואית מהמשבר בזכות עזרה שמגיעה ממקום לא צפוי. לפעמים מדובר באלוהים שמתערב, במקרה שלנו מדובר בסגן שלו, הסנאט האמריקאי.

יכול להיות שזה התזמון הלא נוח, יכול להיות שזה הפחד מהמשבר הבא, הלא נודע, שמאיים לפרוץ בכלכלה האמריקאית, ויכול להיות שזה פשוט מזל של אוהבים, אבל באמת שלא זכורים לי בהיסטוריה הכלכלית הרבה גופים כמו שני אלה, שזכו בשעת משבר לתמיכה רחבה מהממשל, עם עידוד מקיר לקיר של כל פוליטיקאי מתחיל בוושינגטון ואנליסט בכיר בוול סטריט.

אם הייתם שואלים את הכלכלנים לפני שנה מה דעתם על עזרה וגיבוי של הממשלה לחברות פרטיות שלוקחות על עצמן סיכונים ומגייסות סכומי כסף על בסיס נכסים בעלי סיכון גבוה, אני מבטיח שלא נמצא כלכלן אחד שתומך בשיטה. אבל הצהרות ואידיאולוגיה לחוד ומציאות לחוד. כלכלת השוק החופשי היא אחת מאבני הדרך בכל שוק מפותח, וכל משקיע יודע שאם הוא לוקח סיכונים, הוא צריך גם לשאת בתוצאות.

ערעור הפירמידה מתחיל כאשר באמצע המשחק משנים את הכללים ופתאום החברות הללו, שכל השנים נהנו מאשראי גבוה על נכסים מסוכנים, לא צריכות לשלם גם אם הסיכונים מתממשים. הסנאט מנמק את ההחלטה בכך שהחברות כה גדולות ומשפיעות, שקריסתן תביא לקריסת שוק המשכנתאות ומכאן לקריסה כלכלית. אולם, מה ימנע עכשיו מחברות גדולות אחרות, ולא חסרות כאלה בארצות הברית, לקחת סיכונים מיותרים, ביודען שלא משנה מה יקרה, הממשלה תיחלץ לעזרתן ברגע המכריע ולא תיתן להן לגרור את ארה"ב למיתון?

שר האוצר האמריקאי לא לבד. גם כאן, בישראל, ראינו איך מצבים קיצוניים מביאים את השלטון לנקוט צעדים קיצוניים. התערבות ממשלתית בשוק המט"ח היא משהו שלא ראינו כאן מאז שנות השמונים. אני מבטיח לכם שאם היינו חוזרים אחורה בזמן לנקודה ספציפית, בדיוק שנה מהיום, כשהבורסה היתה בשיאה, העסקים פרחו והכל היה ורוד, והיינו עושים סקר בקרב מנהלי החברות עם השאלה "מה הממשלה צריכה לעשות אם הדולר יירד ל־3.5", בלי ספק כולם היו עונים: כלום.

מוטיב השוק החופשי, קפיטליזם אם תרצו, היה טבוע כל כך חזק בתפיסה של שחקני השוק, שלא היינו מצליחים אפילו לדמיין תרחיש של התערבות. לפעמים המציאות מנצחת את הדמיון ואנחנו נשארים עם מבט משתאה, מקבלים בספקנות את המלך החדש. הקפיטליזם מת, תחי תקומת הסוציאליזם.

הכותב הוא מנהל השקעות בכיר בשוק ההון