הבעלים לשעבר של הבנק למסחר: "נשדדתי ע"י המאפיה של מדינת ישראל"

"הייתי הבעלים והיו"ר של הבנק למסחר בתקופה שבה הוא נשדד על ידי מערכת הפשיעה, המאפיה של מדינת ישראל באמצעות אתי אלון" - כך פתח שמיל ובר את הרצאתו ביום חמישי האחרון בפני תלמידי המסלול המיוחד למנהלים לתואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. "זאת האמת. אני הפסדתי 104 מיליון דולר באותו יום, ועדיין אני פה, ושמח להיות פה".

ובר, שהיה יו"ר הדריקטוריון של הבנק למסחר החל ב־1991 ובעל השליטה בו, שומר על פרופיל נמוך מאז קריסת הבנק ב־2002. הוא התרחק מאור הזרקורים, לא התראיין וספג בשקט את המכות: ההפסדים הכספיים שהביאו אותו לאבד את רכושו, התביעה האזרחית ב־271 מיליון שקל שהוגשה נגדו ונגד יתר בכירי הבנק בטענה שהתרשלו ולא זיהו את המעילה הגדולה, העיקולים שהטיל כונס הנכסים של הבנק על ביתו בסביון והפרסומים בחודש מאי האחרון כי הפרקליטות שוקלת להגיש נגדו ונגד יתר האחראים כתבי אישום פליליים בגין התנהלותם בפרשה.

שמיל ובר | צילום: אוראל כהן

לפיכך, היה מעט מפתיע לגלות שובר הוזמן במיוחד כדי לשאת בפני הסטודנטים הרצאה מיוחדת שכותרתה "מאקדמיה לכסף - פרקטיקה בעולם העסקים".

במהלך ההרצאה ניסה ובר לתרום מניסיונו העסקי העשיר, סיפר איך גדל ונהפך מילד יתום בן 11 שמוכר פרחים ברחוב למיליונר שעושה עסקאות חובקות עולם. הוא לא פסח גם על תקופתו בבנק למסחר, ובמהלך ההרצאה חזר שוב ושוב לנושא, בעודו מבקר בחריפות את הפיקוח על הבנקים בשל חלקו בפרשה. הוא ביקר גם את התנהלות בנק ישראל לאחר גילוי המעילה, הסביר מדוע לא הצליחו לגלות אותה בזמן וסיפר על ההתמודדות האישית שלו עם המציאות ביום שאחרי.

עסקים חובקי עולם

"ההרצאה פה היא רק למי שמעוניין לעשות כסף", אמר ובר בתחילת ההרצאה, והחל לספר על האופן שבו התעשר בשנות השבעים מענף מתכות־העל (אלומיניום, נחושת, כסף וזהב) ועל העסקים שעשה במקסיקו, בברזיל ובארצות הברית. "זו היתה התקופה הכי יפה בחיים שלי, בטח יותר מלעמוד פה ולהגיד שגנבו לי את הבנק", אמר ובר. "אבל אלה החיים, וכשדבר כזה קורה אתה יכול לעשות שני דברים: או להתאבד או להגיד 'המבול מאחוריי'. וכשיש לי ארבעה ילדים ומשפחה נהדרת, אז המבול מאחוריי. אם אני משתדל בעניין של היומיום, כל השאר לא חשוב".

אחד הסטודנטים בקהל העיר לו: "תסתכל על הצד הטוב - לאתי אלון היה מורה טוב בניצול הזדמנויות", וּובר מיהר לענות, ספק בצחוק ספק ברצינות, "יכול להיות שאתה צודק".

ובר סיפר כיצד רכש את הבנק למסחר ב־1983 (הוא החזיק בכ־30% ממניותיו): "בשנות השמונים העסק שלי מכר כבר ב־500 מיליון דולר, אז החלטתי לחזור לארץ מסיבות ציוניות. רציתי שהילדים שלי יגדלו כיהודים וישראלים. אני חושב שכשיש הרבה כסף זה מפסיק להיות חשוב. כסף זה בשביל להשתמש בו למה שאתה רוצה או כדי להרוויח איתו - שזה משחק.

"כשקניתי את הבנק למסחר לא ביקשתי לראות את המאזן, שאלתי רק כמה רוצים, לחצתי יד ושילמתי. כשגליה מאור, שהיתה אז המפקחת על הבנקים, שאלה אותי: 'אתה יודע שבשנה הבאה הבנק יפסיד כסף?', אמרתי לה 'כן'. אז היא שאלה: 'למה אתה קונה?', ואמרתי לה: 'למה את קונה שמלה כשאת הולכת לחתונה? אז אני קניתי בנק'".

לא צריך אקדמיה

"לא צריך ללכת לאקדמיה כדי לעשות כסף", אמר בהמשך ובר, שסיפר כיצד לקח שיעורים פרטיים במינהל עסקים מפרופסור בארה"ב תמורת 300 דולר לשעה. בין השאר הוא למד להשתמש בסטטיסטיקה.

"כל הקריירה שלי נעזרתי בסטטיסטיקה גם כדי למצוא גניבות. בטח מישהו חושב עכשיו על הבנק למסחר. אלא שבבנק למסחר הסיבה שלא היה ניתן להיעזר בסטטיסטיקה היא שזה היה בנק קטן והיו לו לקוחות גדולים, והיתה לו תנודתיות במאזן שאינך יכול לתפוס עם האצבע. 100 מיליון דולר בבנק הפועלים זה כלום, אבל בבנק למסחר 100 מיליון דולר היו 10% מהמאזן.

"היו ימים שבהם נכנסו 100 מיליון ולמחרת יצאו 100 מיליון - זו אחת הסיבות שאי אפשר היה להיעזר בסטטיסטיקה. במקום שבו ישבתי, אף אחד לא הצביע על זה. אי אפשר היה לבדוק את זה. אני מניח שאם המשחק היה יותר קטן, הייתי אולי מאתר את זה קודם, אבל זה לא קרה לי לצערי. אולי בסיבוב הבא שלי. ולא - למי ששאל — אני לא רוצה להיות בנקאי".

כאשר נשאל על ידי אחד הסטודנטים אם לא היה לו משעמם בבנק לאחר שנים מרתקות בענף הסחורות, שעליהן דיבר בהרצאה בגעגוע, ענה ובר שעבורו רכישת הבנק היתה הגשמה עצמית.

"המסחר האבסולוטי בעולם הוא כסף, ובתור אחד שהתחיל כילד יתום המוכר פרחים ברחוב, להיות בבנק היה כמו להיהפך לאפיפיור; זה משהו שאני לא יכול להסביר אותו, ואני לא מתבייש, זה היה יותר חזק ממני. אף שמבחינת האופי שלי זו היתה טעות, מקצועית זה היה סופר. אני יכול להגיד לכם שאם הייתי חוזר לשנת 83', הייתי קונה את הבנק למסחר עוד פעם. הייתי מצפה שלא יקרה מה שקרה. עד היום אני לא יודע מה יכולתי לעשות כדי שזה לא יקרה.

אתי אלון | צילום: טל שחר

"אבל עם הקשיים שמערים בנק ישראל, כשכולם לא אוהבים אותך והציבור שצריך להחזיר הלוואות שונא אותך - בשבילי זה היה כמו לטפס על האוורסט. נהניתי מכל רגע. והיו לי קרבות: עשר שנים עבדתי בבנק בחינם רק בשביל להילחם. הייתי קם בבוקר ונלחם שעתיים. בכל יום הייתי מקבל שני טלפונים מהפיקוח על הבנק, עד שאמרתי פעם למפקח: 'אל תדבר איתי יותר, תעשה'. אחרי יומיים קיבלתי בדיוק מה שרציתי".

בנקאי קשה יום

"כשהמפקח על הבנקים רצה להלאים לי 40% מהבנק", אמר ובר, "הוא שינה את הלימות ההון מ־8% ל־15%. במדינה מתוקנת הוא היה צריך לשלם על זה כסף; זה כאילו שיש לך מגרש של דונם והוא בא ולוקח 400 מטר".

אחד הסטודנטים אמר לו בתגובה שאם הלימות ההון היתה גבוהה יותר, יכול להיות שגם אחרי פרשת אתי אלון הבנק למסחר היה ממשיך להתקיים. ובר ענה בתקיפות: "אני חושב שמי שאמר לנו שאנו צריכים לאפשר לבנק ישראל לקחת את הבנק טעה, וזה יבוא להכרעות משפטיות בקרוב. אני חושב שבנק ישראל היה צריך להעמיד 200 מיליון דולר הלוואה. למה הוא עשה את זה בבנק לפיתוח התעשייה?".

אחד הסטודנטים טען כי לדעתו מדינת ישראל אינה צריכה לזרוק קרש הצלה לאדם פרטי שאחראי לעסק שלו. ובר ענה לו: "בנק ישראל בהתנדבות נכנס לתוך התמונה. יש לזה הרבה פנים. תסתכל מה עושה הרגולטור האמריקאי. בנק ישראל נכשל פי עשרה. אני לא נכשלתי - אותי שדדו. הוא נכשל. עלה לי מיליון שקל בשנה לתת תשובות לדו"חות שלו; הוא פגע בנכסים שלנו, הלאים לנו 40% מהבנק. זו הסיבה שהוא היה צריך לתת את ההלוואה. הוא לא היה נותן לי את הכסף שלו - הוא היה נותן לי את הכסף שלי, כי בשנים שבהן הוא הלאים 40% הייתי מרוויח הרבה יותר מ־200 מיליון דולר".

כאשר נשאל ובר בשלב זה אם יחזור לבנקאות, ענה, "לא. אני חושב שתקופת הבנקאות נגמרה. אני חושב שעד אמצע שנות השמונים היתה גלוריפיקציה בלהיות בנק. כיום הרגולציה יושבת לך על הווריד. אני חושב שההשפעה גרועה: האנשים שיושבים בממסד הבנקאי מקנאים באשה כמוך (פונה לסטודנטית שהיא בנקאית - ע"ק) ורוצים להרוג אותך כי את שם והם פה. לי היה קולגה בבנק ישראל שאמר לי 'אני לא רוצה שיהיו בנקים'. אז אמרתי לו, 'אז למה אתה עובד בבנק ישראל?', והוא אמר לי: 'כי אני צריך לעשות את הדוקטורט ומישהו צריך לשלם לי'. והוא מפקח עליי, זאת אומרת אני בעל הבנק שצריך לסבול אותו על ראשי, ובסוף הם נכשלו במקרה כמו של אתי אלון, שעוד ילמדו על זה. מבחינתי זה עוד לא נגמר".

ובר גם דיבר על תפקיד הממשלה והרגולציה בשוק החופשי: "אני בעד שבנק לאומי יישאר בידי מדינת ישראל, זה טוב לאזרחים שלה. כשמכרו את הפועלים לתד אריסון היתה ישיבה אצלי בבית, ושאלתי את בייגה שוחט, שהיה שר האוצר, למה מוכרים לאריסון. הרי גם סיטי בנק התחרה, ומבחינת מדינת ישראל סיטי היה יותר טוב ממשפחת אריסון, עם כל הכבוד שיש לי אליהם. ואני חבר טוב של שלמה נחמה, עם כל פרשת הבנק למסחר". כאשר צעקו לו מהקהל שהוא כבר לא בהפועלים, ענה ובר: "מה זה משנה? זה הכל כיסאות מוזיקליים".

צריך הרבה מזל

במהלך ההרצאה חילק ובר עצות לסטודנטים מניסיונו בעולם העסקים. "עבדתי מגיל 11 והשתפשפתי בכל מיני עבודות", אמר, "אז כשהייתי בן 26 זה היה כמו אדם בן 40 מבחינת העבודה. אני יכול לאחל למי שרוצה להיכנס לעולם הזה שיהיה לו המון מזל; אולי זה לא משתנה בתוך המשוואה, אבל כמה שזה עוזר! הדברים החשובים ביותר הם סקרנות חסרת מנוחה, עקביות, נחישות וסבלנות".

ובר סיפר שאינו אוהב לנהל ושבעסקיו העסיק צוותים נאמנים, מה שהשאיר לו זמן חופשי למחשבות ולקריאת ספרים, שמהם למד כמה תובנות. "האסטרטגיה הצבאית של האימפריה הרומית לימדה אותי שבשוק המסחר אסור לך להיות במצב מגיב ולא במצב שבו אתה מאיים", אמר ובר. "סוקרטס אמר במשפטו שזה שכולם הולכים לכיוון אחד ואתה לכיוון ההפוך לא אומר שאתה לא צודק. זה קרה לי הרבה פעמים בחיים. זה נותן לך את החוסן לזרום וללכת עם האמת שלך".

עוד אמר ובר בהרצאה: "כל מי שמתעשר כל הזמן פוחד, ומי שאומר שהוא לא פוחד הוא שקרן. הפחד שלי היה לחזור אחורה. אתי אלון קצת עזרה לי ללכת אחורה", הוא נאנח.

אז שאלה אותו אחת הסטודנטיות אם יש טעויות שהוא מצטער עליהן, ואיך מתאוששים ממכה כזאת. ובר ענה: "לשמחתי הרבה אני הפסדתי בקרבות קטנים אבל לא הפסדתי במלחמה גדולה, חוץ מהבנק למסחר".

בהמשך סיפר ובר על החיים אחרי הבנק - על הפרויקטים המשותפים שעשה מ־2003 עם חברת הייעוץ העסקי הגדולה בעולם, אקסנצ'ר. "זו חברה מעניינת, ש־85 מ־100 החברות הגדולות בעולם לקוחות שלה. זו היתה תקופה שבה לא הייתי מעוניין לעשות כלום כי פרשת אתי אלון לא נגמרה, ולא רציתי שיתחילו ספקולציות שאולי הייתי מעורב, כי נשמות טובות יש לנו בארץ בשפע. לא שזה מדאיג אותי, אבל צריך להסתכל טיפה קדימה. אקסנצ'ר היא פשוט חברה מדהימה. עשיתי איתה שני פרויקטים: הראשון, מערכת ממוחשבת שיכולה להגיד לך מה מצבך הכספי בכל רגע נתון, והשני, יישום גיוס מסים במדינות מתפתחות".

החיים אחרי הבנק

ובר סירב לפרט את עיסוקיו כיום, אך סיפר שהוא חושב לעבור לגור באשקלון משום שיש שם רכבת, שהוא מסתובב הרבה בארץ ומבלה שליש מהזמן בהודו. "אני עשרה ימים בחודש בהודו, וזה מה שאני מוכן לענות", אמר. אולם בהמשך התרצה, וכשנשאל היכן הוא רואה הזדמנויות עסקיות, הרחיב: "ההזדמנות מספר אחת בעולם עכשיו היא פיננסים בהודו. הריבית שם יותר מ־14% בגלל הסאב־פריים. זו מדינה שמפוצצת במה שאתה רוצה, ואם אתה יודע לשחק את המשחק - זה המקום. גם נדל"ן בארה"ב, למי שיודע לעבוד בתחום, זה הימור מצוין עכשיו, בייחוד בלאס וגאס ובמיאמי.

"עשיתי כל כך הרבה דברים בחיי - השתלטויות, פירוקים, וקניתי נושאת מטוסים ודברים הזויים כאלה. אבל אנו חיים במדינה קטנה ומי שרוצה לחיות פה שישכח מהחלומות האלה", סיכם ובר. "כסף וכבוד לא נותנים אלא לוקחים, אם אתה לא יודע לקחת אותם - הם לא מגיעים לך". הוא סיפר איך הצליח לפני שנים, כשעסק עוד בסחורות, להגדיל את קו האשראי שלו מול הגורמים שאיתם עבד מ־100 אלף דולר ל־10 מיליון דולר. "אם לא הייתי אז עושה את זה, לא הייתי מגיע לאיפה שאני היום, גם לאתי אלון לא", אמר ובר. "בשביל להגיע רחוק אתה צריך לשנות את חוקי המשחק".

בתגובה, אמר לו אחד הסטודנטים כי "אפשר להגיד שניצלת ונוצלת על ידי חוסר פיקוח". ובר הביט בו, חייך, ואמר: "אלה מילים כל כך מתוחכמות בשבילי".