סקרים, שקרים ודיקטטורה: בעוד חמישה ימים מתחילה האולימפיאדה

לפני כחצי שנה, במסיבת עיתונאים שכינס ה־IOC (הוועד האולימפי העולמי) וה־BOCOG (הוועד המארגן של האולימפיאדה בבייג'ינג מטעם הסינים), התעקשו הצדדים שלעיתונאים יהיה חופש מוחלט בכל הנוגע לגלישה באינטרנט.

"תהיה גלישה חופשית, נקודה", אמר קווין גוספאר, חבר הוועד האולימפי העולמי מטעם אוסטרליה ומי שממונה על הקשר עם התקשורת באולימפיאדה הסינית. העיתונאים נשארו ספקניים. פחות משבוע לפתיחת האולימפיאדה נראה כי החופש שדיברו עליו בוועד האולימפי נשאר בגדר פנטזיה. בוועד הגיע לסיכום עם הסינים שיהיו "הגבלות על כמה אתרים". לפני חצי שנה בוועד ממש רתחו שעיתונאים מתחו ביקורת על רפיסות הוועד האולימפי מול הרשויות הסיניות. כיום חברי הוועד, שהיה להם מאוד נוח להתעסק עם מדינה דיקטטורית, שמזיזה דברים במהירות, עומדים מול העיתונאים ואומרים "צדקתם". חבר בוועד הודה בפני "הניו יורק טיימס" ש"אם היינו יודעים שהסינים יגבילו את הגלישה, לא היינו מקיימים את האולימפיאדה בסין".

ב־BOCOG מדברים על זה ש"צריך לכבד את החוקים הסיניים", שכמובן לא מאשרים כניסה ל"אתרי תועבה" כמו האתר של בי.בי.סי סין ואמנסטי.

"כל הממשלות משקרות", אומר עיתונאי אמריקאי שחי בבייג'ינג ומן הסתם ביקש להישאר בעילום שם, "אבל בסין הם לא יודעים לשקר. הם פשוט מאוד גסים בכל מה שהם עושים. הם לא יודעים להתמודד עם תקשורת אמיתית". "גסים" זה אנדרסטייטמנט. כשמחשיכים לך את הטלוויזיה בחדר המלון כי צפית בכתבה של CNN על טיבט, זה טיפה יותר מגסות רוח.

סין היא מדינה דיקטטורית. נכון, היא אולי התפתחה בצורה מדהימה, אבל בסופו של דבר היא עדיין דיקטטורה.

בוועד ידעו טוב מאוד מיהם הסינים אבל הם לא יכלו לאבד את המדינה. ה־IOC, כמו כל חברה, ראה את עתיד העסק בסין ועשה את כל המאמצים כדי לחדור לשוק הסיני. "בשנות התשעים הסינים הגישו הצעה לארח את האולימפיאדה ובוועד דחו את ההצעה אף שהם היו פייבוריטים", הסביר חבר הוועד האולימפי העולמי. "לא היינו יכולים להגיד 'לא' לסינים פעמיים. הוועד היה מאבד את סין אם היינו דוחים אותם שוב". הוועד חשב כמו חברה עסקית ולא כמו ארגון שהוא מעבר לביזנס. טוב, זה לא שזה לא קרה בעבר.

סקרים הם כלי לא הכי אמין בעולם אבל הם ממלאים פונקציה חשובה. הם שמים אנשים במקום. סקר שנערך בשנה שעברה הראה שכדורגל בישראל הוא לא כל כך פופולרי, ודאי שלא כמו במדינות אירופה. פחות מ־50% מהאוכלוסייה מביעים עניין כלשהו במשחק שבכל מדינה אחרת באירופה לפחות 70% מכלל האוכלוסייה מתעניינים בו.

בכל מקרה, סקר שפרסם משרד הקליטה בשבוע שעבר הראה שעוד פחות ישראלים מביעים עניין באולימפיאדה.

76% מהציבור לא ידעו לנקוב באף שם של ספורטאי אולימפי. הספורטאי האולימפי הישראלי הגדול בכל הזמנים, גל פרידמן (מדליית זהב וארד), מוכר רק ל־5% מהציבור. מהסקר עולה שהספורטאי המוכר ביותר הוא אריק זאבי - 11% ידעו לשייכו לחבר בנבחרת האולימפית. קצת מביך.

דרך אגב, זו לא תופעה ישראלית. רוב האנשים בעולם אינם מכירים את הספורטאים האולימפיים של המדינה שלהם, עד האולימפיאדה כמובן. במשך ארבע שנים מייקל פלפס יכול היה ללכת בניו יורק בלי שאף אחד יעצור אותו כדי לבקש חתימה. אז מגיעות הזכיות במדליות והוא מופיע בתוכניות של דיוויד לטרמן וג'יי לנו ופתאום גם באיזו פרסומת אחת או שתיים ובום, הוא סופרסטאר. והשאלה היא: האם שווה לחברות ולממשלות להשקיע בספורטאים האולימפיים לאורך ארבע שנים?

האם הממשלה צריכה להשקיע בספורטאים? הממשלה האוסטרלית משקיעה המון בתשתיות ספורט וכתוצאה מכך המדינה זוכה בהמון מדליות אולימפיות והמדינה והחברות העסקיות שלה נהנות מתדמית ווינרית. כן, מחקרים הוכיחו שיש קשר הדוק בין ההצלחות הספורטיביות להצלחות כלכליות של מדינה.

מי שמתנגד להשקעה ממשלתית בספורט, שהוא כביכול בידור, יוכל לומר שההשקעה של 253 מיליון ליש"ט של בריטניה, למשל, בנבחרת הבריטית, היא בזבוז כסף. "בסכום הזה אפשר לעשות 2.3 סרטי 'האביר האפל'", כתב פול מקלנס, עורך התרבות של "הגרדיאן", "ולפי ההכנסות של הסרט ותגובת הציבור אליו, זה שווה הרבה יותר מאשר לראות ילד ארוך ומוזר זוכה באיזו מדליה". שזה נכון, במידה מסוימת, אבל הילד הארוך והמוזר הזה הוא בדרך כלל גיבור־על בשר ודם.

האם מבחינת החברות המסחריות שווה להשקיע? כן. כי בעוד כדורגלנים זוכים בהרבה יותר פרסום, התהילה שמספקת מדליה אולימפית נתפסת כנקייה יותר, אמיתית יותר, מעוררת פחות אנטגוניזם והכי חשוב - הרבה יותר זולה.

כמה יותר זולה? אם קבוצת כדורגל ישראלית ממוצעת מקבלת חסות לשנה בסכום של כ־300 אלף שקל ועבורה מספקת בעיקר כותרות שליליות, אז הוועד האולימפי מקבל הרבה פחות והכותרות, אם יגיעו, בדרך כלל יותר חיוביות - אין בהן נערות ליווי או קזינו או אלימות של הקהל.

הספונסרים הישראלים של הנבחרת האולימפית זוכים לחשיפה לא גדולה אבל די חיובית במשך ארבע שנים. חברת סאנריידר, למשל, משלמת 600 אלף שקל לארבע שנים ונהנית מידיעות נחמדות ולא מזיקות בעיתוני הספורט. קסטרו משלמת בערך 100 אלף שקל עבור החסות של הנבחרת האולימפית ומקבלת תמונות של ספורטאים (אמיתיים, לא כדורגלנים) עם הבגדים שלהם במבחר אתרים ועיתונים. באל על לא רוצים לדבר על סכום הכסף שהם מוציאים על החסות לוועד האולימפי, וברשת שרתון אומרים שקשה לאמוד את הסכום המדויק, כי הם מספקים הרבה שירותים של המלון לוועד האולימפי, אבל שהוא אינו גדול בהרבה מהסכומים שמשלמות החברות האחרות. הסכומים לא גדולים וודאי לא מכאיבים למאזנים השנתיים של החברות, אבל אם במקרה איזה ספורטאי ישראלי לא מוכר לחלוטין (גיא סטריק anyone...) זוכה במדליה - שווי ההשקעה ייראה זעום לעומת החשיפה.