אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הדרך לזהב: מחיר הגאולה של נבחרת הכדורסל האמריקאית צילום: איי פי

הדרך לזהב: מחיר הגאולה של נבחרת הכדורסל האמריקאית

redeem team - לא חלומית, אבל בארה"ב ובנייקי בונים עליה שתחזיר את השם הטוב לכדורסל ולכלכלה האמריקאיים. האם הספורטאים הכי עשירים בנבחרת האולימפית של ארצות הברית יצדיקו את עצמם? ומה הקשר למלחמת אדידס-נייקי?

10.08.2008, 09:02 | אסף רותם

בין כל המדליות שבהן תזכה ארצות הברית בבייג'ינג - כמאה במספר - אחת עומדת מעל כולן בחשיבותה: הזהב בכדורסל. אחרי הכל, זה הספורט שהם המציאו, ואובדן הזהב ב-2004 עדיין כואב באמריקה. הנבחרת הנוכחית זכתה לשם "קבוצת הגאולה" - redeem team - כמשחק מילים על ה"דרים טים" ההיסטורית של מייקל ג'ורדן, לארי בירד ומג'יק ג'ונסון מ-1992. אף נבחרת בשום ענף ספורט מעולם לא היתה קרובה לזו שלהם ברמת הציפיות ממנה, ברמת הכישרון או בגובה המשכורות.

האמריקאים החליטו על גיוס הסופרסטארים לתוכנית תלת-שנתית, וקשה לראות את אוסף הכישרונות המפורסמים - בהם קובי בראיינט, לברון ג'יימס ודוויין ווייד - לא זוכה בזהב. אפילו ספרד, יוון ורוסיה של דיוויד בלאט יתקשו לעמוד מול כל כך הרבה כוכבים עם רצון גדול כל כך לנצח.

וכאשר התחרות חסרת ערך, המאבק האמיתי עובר אל מחוץ למגרש כנדבך נוסף בקרב בין תאגידי הנעליים נייקי ואדידס על השוק העולמי. כיום נייקי מחזיקה ב-36% מהשוק העולמי לנעליים; אדידס בפחות מ-22%. כולם מכירים את השוק של סין: כלכלתה צומחת בכ-10% בשנה ויש בה 2.6 מיליארד כפות רגליים, חלקן הגדול כלל ללא נעליים וחלקן האחר הולך וצובר כסף.השוק הזה נהפך חשוב במיוחד בשלוש השנים האחרונות, שבהן הגדילה נייק את הפער מאדידס בנתח השוק העולמי.

מימין: דווין וויד וקובי בראיינט במהלך אימון בבייג מימין: דווין וויד וקובי בראיינט במהלך אימון בבייג'ינג. מטרה אחת - הזהב | צילום: איי פי מימין: דווין וויד וקובי בראיינט במהלך אימון בבייג

ואולם, סימנים של שינוי כבר באוויר: נוסף על שקיעתם של הכלכלה האמריקאית וערכו של הדולר, גילתה בשנים האחרונות נייקי שהאופנה השתנתה, מנעליים כבדות לנעליים קלות סטייל קונברס, מה שמצמצם את השימוש בנעלי כדורסל מהצהרה אופנתית למשחק בכדור - וזה פוגע במכירות. נייקי גילתה ששיווק נעלי כדורסל וספורט כהצהרה אופנתית קשים בפרט מחוץ לארה"ב. סימן אחרון: את הצוהר לשווק בסין תחת התואר המלבב "הספונסר הרשמי של בייג'ינג 2008" חטפה אדידס בהשקעה של 80 מיליון דולר בחסויות ובהשקעה נוספת של 20 מיליון דולר במוצרים.

נייקי נאלצה לבחור במסלול השני: היא פנתה להחתים ספורטאים, ודרכם להאדיר את שמה. וכשנייק מתגייסת למטרה, היא משחקת עד הסוף. כך, לדוגמה, היא חטפה חוזה עם נבחרת הכדורסל הסינית, ויאו מינג, הספורטאי המפורסם ביותר בסין, ילבש באולימפיאדה טריינינג של נייקי, אף על פי שהוא תחת חוזה עם אדידס.

נחזור לנבחרת האמריקאית. זה נכון שרוב הסופרסטארים באמריקה הם תחת חוזה של נייקי, ומעטים עובדים עם אדידס, שעדיין מפלסת באמריקה את דרכה בעלייה. ובכל זאת, כאשר חושבים על אולימפיאדה כמצע לספורט טהור, עולה תחושה קשה כשבנבחרת האמריקאית רק שחקן אחד - דווייט האוורד מאורלנדו מג'יק - אינו מפרסם את נייקי. מקריות?

אולי. ואולי זהו צעד נוסף בדרך לעולם של תאגידים. ממילא האולימפיאדות הופכות מסחריות יותר, וממילא הנאמנות של ספורטאים נתונה בידי הספונסר שלהם.

אז נכון שיש ספורטאים כמו ליונל מסי שמסכים לריב עם הקבוצה שלו בשביל הזכות לשחק בנבחרת, אבל הם היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. ספורטאים מתחרים כדי לנצח, ואחד הפרסים הוא חוזה פרסום. לפי אותו היגיון, הפרס הגדול ביותר הוא חוזה פרסום עם נייקי, או עם אדידס.

אז למה שהקרב ביניהן יידחק לשורות האחרונות? אם ממילא התחרות בין הנבחרות חסרת ערך, אפילו האוהדים השרופים ביותר של האולימפיאדה היו מעדיפים לראות את נבחרת נייק משחקת נגד נבחרת אדידס, ולא את נבחרת ארה"ב מתחרה מול יוון - אלא אם יבטיחו לנו שיוון תנצח.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות