במת כלכליסט: זה לא האיך, זה המה

הצעת האוצר למנות רשות בלתי תלויה שתמדוד את הישגי האוניברסיטאות במחקר מדעי ותתקצב את המוסדות על פי הישגים אלה, שהתפרסמה לראשונה ב"כלכליסט", לא מקובלת על המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג). לטענת המועצה, היא כבר מודדת את הישגי האוניברסיטאות ומחלקת את התקציב בהתאם לתוצאות המדידה, ואין צורך בגוף נוסף שיבקר אותה.

בתוך כך, התעורר ויכוח כיצד יש למדוד הישגים מחקריים ומה נחשב להישג. כמו כן, יש הסבורים כי מתן תקציב לאוניברסיטאות על סמך מספר המאמרים המתפרסמים, בלי להתייחס להשפעה של מאמרים אלה על המדע, מעודדת כמות במקום איכות.

מתגמלים את השף על סמך הריח

הוויכוחים על שיטת המדידה של הפרסומים המדעיים טריוויאליים לגמרי כלכלית - רק 15% מהתקציב שהמל"ג מחלקת לאוניברסיטאות למחקר ניתנים על סמך פרסום מחקרים. המל"ג מעדיפה לתקצב את המוסדות על סמך זכייתם במענקי מחקר (55%) ועבור הכשרת דוקטורנטים (30%) - אף על פי שרק מחקרים המתפרסמים בבמות בינלאומיות יוקרתיות יכולים לקבוע את איכות המדע הישראלי בסטנדרטים עולמיים.

מענקי מחקר הם רק אמצעי, לא תמיד נחוץ, כדי להשלים את המחקר. מצב שבו האוניברסיטאות בישראל מתוגמלות תקציבית על השגת מענקי מחקר כמעט פי חמישה יותר מאשר על פרסום מחקרים משול לשף, אשר נשפט על סמך הריחות העולים ממטבחו בזמן הבישול ולא על סמך הטעם של האוכל שבישל. הדברים חמורים אף יותר, מאחר שמרבית מענקי המחקר ניתנים על ידי קרנות השייכות לאקדמיה הלאומית למדעים, כגון הקרן הלאומית למדע, שבוחנת את הצעות המחקר לא בעילום שם (בניגוד מוחלט למקובל בכתבי עת מדעיים) ומחלקת את הכסף רק לחוקרים ישראלים, שאינם נדרשים כלל להתחרות בעמיתיהם בעולם הגדול.

במונחים של ספורט נאמר, שהאקדמיה הישראלית מעדיפה הישגים בליגה המקומית על פני זכייה באולימפיאדה. מה שהיא מכנה "תחרותיות אקדמית" הוא לא יותר מהעברת כסף מכיס ימין (הקרן הלאומית למדע) לכיס שמאל (האוניברסיטאות).

משקל זעום לתוצרים החשובים ביותר

המודל הקיים מוטעה מיסודו, מאחר שהוא נותן משקל זעום לתוצרים החשובים ביותר של המחקר המדעי: פרסומים, פטנטים ופריצות דרך מדעיות. הוא מעודד חוקרים לסחוט עוד ועוד כסף מהמערכת (על ידי הגשת הצעות מחקר תפלות), ומתמרץ חוסר יעילות כלכלי: חוקר שמפרסם מעט מחקרים אבל מגיש הרבה הצעות מחקר ומשיג תקציבים נחשב למוצלח יותר מחברו, שמפרסם הרבה מחקרים ועובד בזול בלי לבקש תקציבי מחקר נוספים.

המודל הזה מתעלם לחלוטין מהמחקרים שנעשים במכללות, שמגיעים לעתים לאיכות גבוהה ומרשימה, ומתגמל ללא סיבה כל הצעת מחקר פעמיים (מענק מחקר ותקציב מהמל"ג). לבסוף, המודל מביא לספסלי האוניברסיטאות אלפי דוקטורנטים, מאחר שהוא מאפשר לאוניברסיטאות להגדיל את תקציבן גם אם הדוקטורנטים אינם חוקרים מבטיחים. אותם דוקטורנטים יבזבזו שם את שנותיהם הטובות ביותר, ורבים מהם ייצאו עם דיפלומה אבל בלי פרנסה - כי מספר התקנים הפנויים לדוקטורים טריים באקדמיה הישראלית מוגבל.

כל עוד פרופסורים המייצגים את האוניברסיטאות ומקבלים מענקי מחקר מקרנות מחקר מקומיות יישארו הרוב בין חברי המל"ג, אין מנוס מלמסור את הפיקוח ומדידת ההישגים לגוף חיצוני בלתי תלוי, כפי שמציע משרד האוצר, כדי שתקציב ההשכלה הגבוהה יחולק על סמך קריטריונים אובייקטיביים.

הכותב הוא מרצה בכיר לתקשורת במכללת עמק יזרעאל. הדעות במאמר הן על דעתו ואינן משקפות את עמדת המכללה