כל הג'אז הזה: סקירה של אלבומים

פסטיבל הג'אז באילת, שיתקיים בין 25 ל־28 באוגוסט, חוגג השנה יום הולדת 22. הפסטיבל הוא המכה של חובבי הז'אנר בארץ, והשנה הוא מתהדר בתוכנית האמנותית העשירה ביותר בכל 22 שנותיו. כי ישראל - גם אם אין ייצוג ממשי לכך בתחנות הרדיו או במצעדי המכירות - היא מדינה עם קהל קטן אבל נאמן. מאוד.

לצד ההנאה מהביצוע החי, אין ספק שהדרך האידיאלית ליהנות מג'אז - למתקדמים, וודאי שלמתחילים - היא האזנה לאלבום הנכון במערכת הביתית הנכונה. בתמורה לוויתור על המגע הישיר זוכים בקונצרט שלא פעם מרגישים שהוא מנוגן רק לכבודכם.

רשימות האלבומים הכי טובים/גדולים תמיד יגררו אחריהן תגובות בסגנון "איך דילגת על ההוא" או "מה פתאום מיקמת את זה ראשון". להרכבת הרשימה נעזרתי בין השאר במדריכים של דאון ביט ואול מיוזיק, אולם הסינון והבחירה הסופית הם של המערכת. האזנה נעימה.

ג'ון קולטריין » A Love Supreme, 1964. שלוש שנים לפני מותו הטרגי בגיל 40 הגיש ג'ון קולטריין, אחד הסקסופוניסטים הגדולים של עולם הג'אז, את הגדול שבאלבומי הז'אנר. עם ג'ימי גריסון בבס, מקוי טיינר בפסנתר ואלווין ג'ונס מאחורי התופים הוא יצא למסע בין שלושה קטעים שמשקפים את הסערה הנפשית והרוחנית שבה היה שרוי בשנותיו האחרונות. המלמול הרפטטיבי שלו "A Love Supreme", החותם את האלבום, מקפל בחובו את סיפורו של הסקסופוניסט החד־פעמי הזה.

וגם: Blue Train ,1957.

מיילס דיוויס » Kind of Blue, 1959. לחצוצרן האגדי מיילס דיוויס היו עשרות רגעים בלתי נשכחים בדיסקוגרפיה, אבל אם צריך לתמצת את המהפכנות והגיוון המוזיקלי של החצוצרן הענק הזה לכדי אלבום אחד (ומראש מדובר בעוול), הבחירה תסתכם באלבום הזה שמהווה את שיא העבודה המשותפת עם קולטריין. מי שעדיין לא מחזיק באלבום הענק הזה מוטב שימתין כחודשיים עד לצאת מהדורת היובל המורחבת שלו. וגם: Bitches Brew (1969).

צ'רלי מינגוס » 1959  "Mingus Ah Um  "Goodbye Pork Pie Ha. הרצועה השנייה כאן (שזכתה בהמשך גם לקאבר מופלא של ג'וני מיטשל), נכתבה כמחווה לסקסופוניסט לסטר יאנג, שמת כמה חודשים לפני שהאלבום יצא. הקונטרבסיסט והפסנתרן הפנומנלי הזה הקליט יותר מ־50 אלבומים בחייו, כמעט בכל הרכב מתקבל על הדעת, אך את החד־פעמיות של "Ah Um" הוא כמעט ולא שחזר.

וגם: The Black Saint and The Sinner Lady ,1963.

בילי הולידיי » Lady In Satin, 1958. הסמל המסחרי של בילי הולידיי, לצד הקול החם והשחור, היה הפרח הענק שהציץ תמיד מעל אוזנה השמאלית. על עטיפת אלבומה הטוב ביותר היא אמנם מופיעה בלעדיו, אך שאר נתוניה - הגשה עוצמתית שלא גולשת לרגשנות ופרשנות כואבת לשירים הכי מוכרים - נוכחים במלוא הדרם.

וגם: Stay with Me,1959.

פט מתיני »1980 80/81. בניגוד לרוק, בג'אז הגיטרה החשמלית לא נתפסה אף פעם ככלי המרכזי. אולם אם צריך להצביע על מי שהגדיר ב־30 השנים האחרונות את המנעד העצום שניתן לייצר בעזרת עשר אצבעות ושישה מיתרים, מתיני הוא האיש.

באלבום הפיוז'ן הכפול הזה שהוקלט עם הרכבו המשובח ביותר (בין היתר היו בו מייקל ברייקר בסקסופון טנור וצ'רלי היידן בבס), הוא דילג על חלק מהקלישאות שאפיינו אותו בהמשך, וחצב לעצמו את המקום בנצח.

וגם: Bright Size Light ,1975.

אורנט קולמן » Something Else!!!! The Music Of Ornette Coleman ,1958. קשה להגדיר היכן מסתיים הפרי ג'אז (ג'אז חופשי) כז'אנר עצמאי ומתמזג לשלל הז'אנרים של מוזיקת האוונגרד המודרנית, אבל את נקודת הפתיחה של הסגנון קל מאוד למצוא. הסקסופוניסט אורנט קולמן באלבומו הראשון פורץ את גבולות הגאז' המסורתי, אפילו יותר מאשר חבריו באותה תקופה, ולוקח אותו רחוק. אלבום פשוט לכאורה שרצוי לקחת במנות קטנות. וגם: Change of the Century, 1959.

קית' ג'ארט » The Koln Concerts, 1975. הפסנתרן קית' ג'ארט הגיע לקלן שבגרמניה כדי לעשות היסטוריה: להגיש קונצרט ג'אז כמו היה מדובר ברסיטל קלאסי. הנגינה המבריקה של ג'ארט לצד המהומיו מזכירה לא פעם את מה שעשה פסנתרן גאון אחר, אחד בשם גלן גולד, 20 שנה לפניו, רק למוזיקה של באך. האלבום הכי משובח (ונמכר) של ג'ארט בכל הזמנים.

וגם: My Song,1977.

הרבי הנקוק » Head Hunters, 1973. מי שהופתע מזכייתו של הנקוק בשני גראמיז השנה, כנראה לא מכיר את פועלו של האיש. הנקוק, שהתחיל כפסנתרן ג'אז בתחילת שנות השישים, צמח בסופן לאחד מהכוחות המרכזיים שתרמו לחשמול הג'אז, לעליית הפיוז'ן ולחיבורו ההרמטי עם ה־Fאנק והגרוב השחורים. במצב הרוח הנכון ובחברה המתאימה, הצליל השמנוני והמקפיץ של "הנטרס" יציל בקלות כל מסיבה שסובלת מנפילת מתח.

וגם: Maiden Voyage,1965.

ביל אוונס » Everybody Digs Bill Evans, 1958. כמעט כמו בכדורסל המקצועני, גם בג'אז תמצאו את הלבנים בעיקר בתפקידי הניהול. באלבומו השני סיפק אוונס הצעיר 11 סיבות לכולם לחבב אותו, והוכיח שבכל הקשור להלחנה או לביצוע קטעים של אחרים על הפסנתר הוא לא נופל מאף אחד אחר, שחור או לבן. בהמשך דרכו עיבה מעט את הצליל שלו, אבל הבתוליות הנקייה של "אבריבאדי" כובשת.

וגם: Waltz for Debby, 1961.

אלה פיצג'רלד ולואי ארמסטרונג » Ella and Louis, 1957. המפגש הראשון בין שני הענקים, הזמרת האגדית והחצוצרן המופלא, הוליד את אחד מאלבומי הג'אז הווקאליים האהובים בכל הזמנים. החצוצרה והקול הצרוד והחם של ארמסטרונג משתלבים נפלא בדואטים עם הגברת הראשונה של הג'אז. התופים של באדי ריץ' והפסנתר של אוסקר פיטרסון מספקים לשניים את המצע המושלם לביצוע שירים כמו "Cheek to Cheek" ו"April in Paris".

וגם: 1956 Ella Fitzgerald Sings The Cole Porter Song Book

שומעים ג'אז באילת

לפסטיבל השנה צפויים להגיע כ־150 אמנים בינלאומיים וישראליים, ויתקיימו בו 40 מופעים. אחד מהאורחים הבכירים בפסטיבל השנה הוא הגיטריסט מייק סטרן, שיארח בהרכב שלו את ריצ'רד בונה. בניגוד לסטרן, שחוזר לפסטיבל אחרי שכבר הופיע בעבר בארץ, לקרלה בליי ולהקת האקורדים האבודים - שהמופע שלהם הוא אחד מהמסקרנים בפסטיבל - זהו הביקור הראשון בישראל.

עוד אורחים שכדאי לעקוב אחרי הופעותיהם הם להקת Soulbop של הסקסופוניסטים רנדי ברקר וביל אוונס; השישייה הניו יורקית של ג'ון פדצ'וק; שביעיית מורשת מונק של בן ריילי; רביעיית אורגון; רביעיית אפריקנוס של עומר סוסה; שישיית זביגנייב נמיסלובסקי הפולנית; רביעיית הכוח הנשי של טרי־לין קרינגטון; ומופע ההצדעה למנהל האמנותי הפורש, דני גוטפריד, של "תזמורת האיחוד" של בתי הספר ברקלי ורימון עם הזמר דניס מונטגומרי.

עוד מומלצת הופעתה של השלישייה הבינלאומית של הבסיסט הישראלי אבישי כהן (שישמש מהשנה הבאה כמנהל האמנותי במקומו של גוטפריד). ישראלים נוספים שכדאי לתפוס על הבמה הם אבי ליבוביץ' והאורקסטרה, להקת אנומה אליש, והמופע רב המשתתפים שבו יארחו כמה ממייסדי הג'אז בארץ את הזמרת הוותיקה עדנה גורן.