תמרה יובל ג'ונס: לא יוצאת מהאופנה

אנחנו אוהבים לספר על מעצבים ישראלים שהצליחו בחו"ל. שמות כמו אלבר אלבז, קובי הלפרין, אבשלום גור ואחרים נזרקים לאוויר בכל פעם שעולה הצורך לפאר את רמת היצוא הגבוהה של ישראל בתחום. נדמה שזו תופעה של השנים האחרונות, ולכן מעניין כל כך לפגוש את מי שהיא אולי החלוצה המשמעותית ביותר — תמרה יובל ג'ונס (63), שעשתה את זה עוד באמצע שנות השבעים.

ג'ונס היא מעצבת אופנה וגופי תאורה, מורה ומנחה בכירה בשנקר. היא חברה לבית האופנה רוברטו קוואלי בתחילת דרכו ושיחקה תפקיד מרכזי בהפיכתו למי שהוא היום. "כשהגעתי לקוואלי הוא לא היה מעצמה", מבהירה ג'ונס, "הוא היה מותג קטן שהתמחה בעור וחיפש דרכים חדשות ומקוריות להתפתח".

את האופנה הישראלית היא מלווה כבר יותר מארבעה עשורים. היא היתה שם בסוף שנות השישים, כשישראל היתה לרגע מרכז אופנה עולמי; היא חשה על בשרה את הנפילה בעקבות האינפלציה של שנות השמונים; והיא נמצאת גם היום. בעוד כשבוע תשוב לבית האופנה של רוברטו קוואלי בפעם השלישית, כדי לעשות שם סדר.

תמרה יובל ג'ונס. במלוא הדרה | צילום: עמית שעל

לפגישה היא מגיעה במלוא הדרה ובהופעה הבוהמיינית הכל כך טיפוסית לה. שמלת גופייה שחורה, ארוכה כמעט עד הרצפה, חגורה בשילוב מתכת ועור משנות השמונים, פראו בהדפס אפור־לבן שהביאה מגואטמלה לפני שנים, משקפי שמש חתוליים מחנות וינטג' בפירנצה, מניפה שחילקו בשוק המעצבים בסוף השבוע האחרון וכמובן — רעמת התלתלים האדמונית שהפכה לסימן ההיכר שלה לאורך השנים.

ממשכית לפירנצה

"ב־1974 פגשתי את קוואלי בפעם הראשונה", היא נזכרת, "עד אז היו לי שני בוטיקים, האחד בירושלים בשם 'מאוד' והשני בתל אביב בשם 'תמרה'. הבוטיקים היו באווירה צעירה שמשכה סטודנטים ונשים שרצו להיראות שונה. במקביל זומנתי על ידי רות דיין להצטרף למפעל משכית. שם יצרתי קו של שמלות רקומות ומעוטרות בתחרות עבודת יד. למרות ההצלחה הרגשתי קושי לנהל כלכלית שתי חנויות ולכן סגרתי אותן. במשך שנה עיצבתי את קולקציית החלומות שלי; עשיתי ככל העולה על רוחי בבגדים ללא התחשבות במסחריות. את הקולקציה ארזתי בשלוש מזוודות ונסעתי לפריז ולונדון. למרות ההתלהבות לא היה לי איפה למכור את הקולקציה. כמעט ויתרתי, אבל אז התקשרה אליי חוה לוי, בת זוגו של קוואלי באותם ימים, וביקשה ממני למכור את בגדיי בבוטיק החדש שהיא ניהלה עבורו. קוואלי התלהב והזמין אותי לעבוד איתו".

באיזו מידה העיצוב שם היה שונה מהארץ?

"היו לי כל הכלים החדשים ביותר. הגעתי לסטודיו בארמון ארט־נובו מפואר במרכז פירנצה. היו שם מכונות להדפסה על עור ובדים איכותיים שלא היו בישראל".

עשר שנים היא עיצבה עבור קוואלי, כשהיא מוסיפה לקו העורות שלו השראות אישיות וחומרים חדשים. אחרי עשור החליטה לעזוב, הצטרפה לרות דיין לפרויקט בגואטמלה ולאחר מכן שבה לארץ כדי ללדת את בתה הבכורה.

בשמונה שנות הפרידה מקוואלי פתחה ג'ונס שני בוטיקים ביפו ולאחר כך גם ברחוב גורדון בתל אביב. גם את הבוטיקים סגרה מסיבות כלכליות. "אני לא בן אדם כלכלי, ולא הבנתי שאסור לעשות מהלכים שעשיתי. אחרי שסגרתי המשכתי לשלם לבנק במשך שנים ארוכות".

ואז הגיע עוד טלפון מקוואלי. הוא ביקש להפוך למגה סטאר והרגיש שהוא יכול לעשות זאת רק איתה. "פתאום הוא רצה להפוך למפורסם", היא אומרת, "עד אז לא היה אכפת לו בכלל. הוא התעניין בדברים אחרים כמו סוסים. משהו בשנות השמונים גרם לו לרצות לפרוץ ובגדול". כשחזרה הבינה מיד כי בשמונה שנות היעדרותה העסק הלך והתפרק. "הוא לא ידע לעצב ולא השכיל לקחת מעצב טוב במקומי".

לכמה זמן חזרת?

"חייתי על קו פירנצה־יפו מסוף שנות השמונים עד שנת 2000. כל פעם נסעתי לתקופה, עיצבתי קולקציה וחזרתי לישראל. בשנת 2000 החלטתי להתנתק מעיצוב אופנה כיוון שחשתי מיצוי, והתחלתי לחפש ריגושים אחרים. דבר הוליך לדבר, וכך הגעתי לעיצוב גופי התאורה".

בעיני רבים ג'ונס נחשבת כמורה המיתולוגית של שנקר. שמה הולך לפניה כמנחה בעלת ניסיון כביר בשוק המקומי והבינלאומי. הכישרון העולה ויוי בלאיש הוא בן טיפוחה ואף החליף אותה אצל רוברטו קוואלי כשהחליטה לפרוש ולחזור ארצה.

"תמרה היא האמא הרוחנית שלי", אומר בלאיש, "היא יחידה במינה, בעלת יכולת נדירה לראייה תלת־ממדית. לא ראיתי הרבה כמוה בארץ או בעולם". אסף ביטון, מעצב בגדי גברים בקסטרו ובוגר שנקר שנת 2000, מדגיש כי זו היתה זכות גדולה עבורו ללמוד אצל מי שהיתה אושיה בוהמיינית וחוותה את עולם האופנה הרבה לפני כולם. לדבריו, היא "יודעת לתת מעצמה ובו בעת גם לתת את המרחב הראוי כדי ליצור".

הכסף מדבר

ב־2004 החליפה ג'ונס את לאה פרץ, ראש מחלקת האופנה בשנקר, לשנתיים שבהן נסעה לחו"ל. ובימים אלו, כאמור, היא אורזת את המזוודות וחוזרת בשלישית לבית האופנה של קוואלי. היא נענתה להזמנתו לבוא ולנהל את כל הסטודיו לעיצוב על כל קווי העיצוב שלו.

מדוע החלטת לחזור?

"זה לא תהליך של יום אחד. זה התחיל כשעשיתי קורס מדריכי קואוצ'ינג, ותוך כדי עברתי בעצמי קואוצ'ינג. כל השנים האלה עשיתי קריירה אמיתית, נגעתי בהרבה דברים ונהניתי מכל רגע; כסף מעולם לא היה המטרה. כל מה שרציתי הוא להזין את הבעירה ליצירה שהיתה לי בבטן. גם היום יש בי המון כוח ורצון להמשיך ליצור ולהתנסות בדברים חדשים. עם זאת אני רוצה גם לשפר את חיי הפיננסיים. ביום שהרגשתי את השפע בתוכי התחילו הטלפונים לזרום עם הצעות עבודה, בהן גם קוואלי. בהתחלה סירבתי. אחרי מחשבה הבנתי שזה לא רק הכסף, אלא היכולת לראות את עצמי עובדת אחרת, בצורה בוגרת יותר".

באיזה מובן?

"אווה קוואלי, רעייתו, מנהלת את העסק אז והיום. בפעם הקודמת היה לי קשה איתה כי היא נלחצה מהגידול של המקום. הפעם שוחחתי איתה מראש והסברתי לה שאם אני מגיעה יש לתת לי את החופש לעשות מה שצריך כדי לשנות. היא הסכימה איתי, ורק אחרי ההבנה בינינו חתמתי על החוזה לשנה".

מה את הולכת לשנות?

"אני הולכת לפתוח סטודיו אלטרנטיבי בתוך הסטודיו הקיים. שם נעסוק במחקר של שורשי המותג. יש בקוואלי ארכיון ענק, והגיע הזמן לדעת להישען עליו וליצור על בסיסו אופנה עדכנית. זו לא המצאה שלי. מעצבים רבים נכנסים לבתי אופנה ותיקים כמו ג'ון גליאנו לדיור וקארל לגרפלד לשאנל, והופכים את השורשים לאופנה עדכנית. בשנים האחרונות טיפלו בקוואלי רק ב'שטיח האדום': שמלות ערב בומבסטיות שקנו לו מעריצים בכל העולם. אין לי דבר נגד זה. הוא הפך להיות היורש של ורסאצ'ה בכל הקשור לשמלות ערב, והוא גם בין היחידים שמצליחים למכור את הקולקציה הראשונה שלהם, היותר יקרה. כל שמלה עולה אלפי יורו. עם זאת, משהו מהבסיס הלך לאיבוד. קוואלי הפשוט עם בגדי העור והג'ינס. ואת זה אני הולכת להחזיר".

את מגייסת אנשים לטובת העניין?

"כן, אני לוקחת איתי ארבעה סטז'רים. שלושה בוגרים טריים של שנקר: טטיאנה פוגרבניאק, מירי לביגינייה וז'אן פרחי. הרביעי הוא אסף לבנה, בחור מוכשר שעזב בסערה בסוף שנה ב' את שנקר ועיצב עבור יוסף קז'ואל".

לא תתגעגעי להוראה?

"אני כל הזמן מלמדת ואלמד. גם אצל קוואלי אעבור בין הסטז'רים ואלמד אותם לעשות בגדים. הם אולי צעירים ומוכשרים, אך אינם יודעים מה אשה מחפשת. את זה אני יודעת היטב".