מתבודד, אבל לפניך

קל לחשוב שאויאמה סאן בן ה־35 הוא עוד אוטאקו (גיק יפני), אחד מתוך מיליוני צעירים שחיים בתוך הבועה הדיגיטלית של רובע אקיהברה.

גם הוא מנוי על לפחות שישה מגזינים נחשבים של גאדג'טים, מנהל חיי לילה סוערים עם בחורות מצוירות ויוצא מהבית רק לגיחות קצרות, שלא במקרה מתקיימות סמוך להשקות של מוצרים חדשים של אפל. אבל אויאמה שונה מהאוטאקו הממוצע. הוא כבר לא חסר ביטחון, ובמקום להישען על משפחתו - הוא מכלכל אותה.

עד לפני כמה שנים היה אויאמה סאן חלק מתופעה יפנית רחבה המכונה היקיקומורי: צעירים יפנים שנשארים לחיות בבית הוריהם שנים רבות לאחר שסיימו את לימודיהם, ונמנעים ממגע עם זרים ואפילו עם בני משפחה. כל צעיר חמישי ביפן הופך להיקיקומורי, וכמיליון יפנים עונים להגדרה.

אלא שכישרון מיוחד של אויאמה סאן, בצירוף הזמן האינסופי שהקדיש לשיפורו, הפך אותו לחלק מתופעה חדשה אחרת: היקיקומורי שנהפכו לסיפור הצלחה.

אויאמה סאן הוא המומחה לתקלות באחת מיצרניות המחשבים הגדולות בעולם. כל קוד שגיאה חרוט לו במוח, עם פתרון הממתין על קצה לשונו. אויאמה הוא היחיד מבין 100 אלף עובדי החברה שמכיר כל אחד ואחד ממוצרי החומרה שלה, ואף מסוגל לחזות אילו תקלות יתרחשו באיזה מוצרים חדשים. עבור השירות הזה משלמת לו החברה הון עתק, שעזר לו בשנים האחרונות לפתח ביטחון עצמי ולהוריד ממשקלו 60 ק"ג עודפים.

בשנתיים האחרונות חברות ההייטק היפניות מתחילות להתעניין באוטאקו היפנים הכבדים. הן שוכרות ציידי ראשים המתמחים באוטאקו, ומפרסמות ברשת מודעות דרושים המכוונות ישירות אליהם.

גם העיתונות הכלכלית היפנית מיהרה לרכוב על הגל, ולפרסם סיפורי הצלחה כמו זה של אויאמה סאן, או כמו סיפורו של נגאטומו סאן (27), שיום אחד הבריז משיעור בתיכון ומאז לא יצא מחדרו. נגאטומו הזמין במשך שנים אלפי מוצרי אלקטרוניקה וחוברות קומיקס באמצעות משלוחים, עד שהחליט שהמערכת המחשבת את עלות המשלוח אינה יעילה - ופיתח תוכנה חלופית שעושה את העבודה טוב יותר. לפני כמה חודשים הוא מכר את התוכנה שלו לאחד מאתרי המכירות הפומביות הגדולים ביפן, ונהפך למיליונר. הכסף הגדול יכול היה להיחשב בעיני רבים כפיצוי על השנים שבהן התנזר ממגע אנושי, אלא שההיקוקומורי הסכים להמשיך לעבוד בשביל החברה - בתנאי שיוכל לעשות זאת מחדרו, בלי לפגוש אנשים ובלי לדבר בטלפון.

לתאגידים היפניים זה לא מפריע, כל עוד הם יכולים ליהנות מהמאגר העצום של כוהני טכנולוגיה שמבקשים רק מחשבים טובים יותר, מסכים גדולים יותר, ושאמא תשאיר להם את ארוחת הערב ליד הדלת. הם כבר יקחו אותה בעצמם, מתישהו בלילה.