ההפך הוא הנכון

לפני שבועיים כתבתי כאן מניפסט שלם, מנומק ולפעמים אפילו משכנע בגנות הנוהג לצלם רגעים בטיולים. כי נרצה או לא נרצה, נצלם או לא נצלם את הרגע, הרגע נגמר וחולף. כתבתי את הטור הזה ברכבת, בדרך מניו יורק לבוסטון. כשירדתי לטיול שלי בבוסטון, נתקלתי בבית הקברות העתיק של העיר, שהאור המתפוגג של סוף היום הקנה לו מין איכות רפאים כזו. ידעתי שהרגע הזה אבוד, ובכל זאת הוצאתי את המצלמה וצילמתי. הרגשתי את הצורך ולא היה לי כוח להילחם בו.

רציתי לספר לכם על הפניית העורף הזו שלי עצמי למה שאמרתי לפני רגע, מה שטרחתי וכתבתי וניסחתי, ואפילו האמנתי בו לגמרי לרגע אחד.

רציתי לספר לכם על זה, כי יותר מתמיד האינטרנט כמדיום של כתיבה אישית נושא בחובו סכנה איומה של התקבעות. אדם כותב דבר מה בבלוג או בפורום או אפילו בשיחת מסנג'ר, והוא יודע שהדבר הזה שהוא אמר הרגע, הוא גם כתב אותו, והוא מתועד ורשום בספר דברי הימים של הרשת, ואם יבוא יום והוא יאמר משהו אחר, הפוך, יוכלו לטעון שהוא לא עקבי, שהוא לא יציב, שהוא לא עומד מאחורי הדברים שלו.

וכך, לא משנה מה נאמר אחר כך ומה עוד נודע לו לאדם, הוא את דעתו כבר גיבש, כי הוא הרי הביא אותה אל הכתב. לפעמים, לא לעתים רחוקות מדי, האדם הזה יעמוד מאחורי הדברים שכתב, באש ובמים, ברלבנטיות ובהיעדרה, עד עולם.

ואני כותב את הדברים האלה כמי שנפל לא פעם בבור ההתקבעות. גם בלי לאמץ את הזיכרון יותר מדי אני יכול להיזכר בכמה מקרים שבהם כתבתי משהו, אפילו דבר שטות, ומישהו בא והוכיח אותי על שטותי. ואני ידעתי שאם אתקפל כאן אצטרך לשאת את ההתקפלות הזו כאות קלון על גוגלי, ונלחמתי כמו אריה ולכלכתי את הידיים רק כדי שיידע הצד השני שאני צודק.

אז אני כותב כדי להזכיר לעצמי, כשם שאני רוצה לספר לכם, שהמחשבה על המילה הכתובה כדבר שצריך לעמוד מאחוריו באופן חד־משמעי היא תוצר של עידן אחר, שהפרסום בו היה יקר ולכן עטה על עצמו חשיבות. והיום הכל זול כל כך, במובנים רבים של המילה, עד שכל מה שנכתב, כל־מה־שנכתב, ובטח מה שנכתב ברשת, הוא טיוטה, חצי עבודה. כמו ערך בויקיפדיה, כמו התיאוריה השלטת כרגע בפיזיקה. הטקסט עוטה על עצמו את כל הרצינות שיכול לעטות מה שעוד רגע ישוכתב, מה שעוד מעט יופרך. אז קחו את העצמכם הכתוב בקלות, ותנועו איתו ונגדו בקלילות, ואם תצליחו להבין שגם אתם בסך הכל טיוטות, אז בכלל יבוא עליכם שקט. או שלא. נראה כבר.