ארה"ב באולימפיאדה: כל מדליה "עלתה" 3 מיליון דולר

300 מיליון דולר בארבע שנים - זהו מחזור הוועד האולימפי האמריקאי. והנה התוצאות: 110 מדליות גרפה המשלחת האמריקאית לבייג'ין - שיא באולימפיאדה שאין בה החרמות פוליטיות (כמו מוסקבה 1980).

ובכל זאת, רבים בארה"ב מאוכזבים מההופעה של המשלחת. גם מהכישלון בתחום האתלטיקה הקלה, אך בעיקר מעלייתה של סין ככוח הדומיננטי באולימפיאדה.

הסינים עבדו לקראת האולימפיאדה בשיטת המתכנן המרכזי: המדינה מיפתה את כל הענפים שהיה בהם פוטנציאל לזכייה במדליות, וילדים טופחו ואומנו באקדמיות לספורט.

בסיכום האירועים, סין ניצחה בקרב על הזהב, עם 51 מדליות ב-25 ענפי ספורט, בהן מדליות ראשונות בכדורעף חופים, שיט והוקי שדה. וכאשר שתי שיטות שונות מתנגשות ואחת מנצחת, עולה השאלה כיצד ניתן להעתיק אותה.

שאלה זו רלוונטית יותר לאוהדי הספורט בארץ, הרגילים שיש גוף אחד המנתב את הספורטאים, אך פחות למדינה כמו ארה"ב. שם, עיקרון השוק החופשי ואי-התערבות הממשל מקודש גם כאשר התוצאות אינן סקסיות.

הוועד האולימפי האמריקאי אינו דומה לזה הישראלי. הוא לא זוכה להזרמת כספים רצופה וקבועה מהממשל, ומוטה בשל כך הרבה יותר כלפי התאגידים - החל מבכירים בתאגידים היושבים בוועד, וכלה בגיוס הכספים מהם.

לוועד האולימפי יש את הפרטנרים הרשמיים שלו, 16 במספר, המשלמים כ-20 עד 35 מיליון דולר תמורת ארבע שנות החברות. בין השאר, מדובר בקוקה קולה, מקדונלד'ס, GM ו-AT&T.

ויש גם "סתם" ספונסרים, תשעה במספר, שמשלמים פחות מהפרטנרים, 10-15 מיליון דולר עבור ארבע שנים. כאן תמצאו את נייקי, אולסטייט (חברת ביטוח), קלוג'ס, הילטון ועוד.

ואז יש ספקים, שמשלמים 3 עד 10 מיליון דולר, ומלבישים רשמיים וכן הלאה. בארבע השנים שמסתיימות בימים אלה, שילמו הספונסרים, כאמור, כ-300 מיליון דולר. הוועד מצפה להכנסות של 450 מיליון דולר בארבע השנים שמתחילות בשנה הבאה.

ואולם ההאטה בכלכלית האמריקאית כבר הובילה את GM להודיע כי תוותר על מקומה בארבע השנים הבאות. ההוצאות הצפויות בשנים הבאות, בסך 600 מיליון דולר, מבטיחות כי לוועד צפויה עבודה קשה.

הועד האמריקאי פועל כך כי זו הדרך באמריקה. יש לו מותג, חמש טבעות צבעוניות, שמגובה בחוק, והוא מוכר אותו למרבה במחיר. באמריקה אין הבדל גדול בין תאגידים לארגונים לא ממשלתיים - כולם מוכרים משהו: פנים מוכרות, מותג פופולרי, קשרים בממשל. והוועד אינו בוחל בשום אמצעים להשגת כספים.

כך לדוגמה, לקראת משחקי אטלנטה 96', חתם הוועד על הסכם עם מארגני הגרלות הלוטו בכמה מדינות בארה"ב. הלוגו האולימפי, שאמור לדרבן ספורט, נהפך לגורם משיכה לעסקי ההימורים.

ואולם הדבר שממחיש אולי באופן הבוטה ביותר את כוחו של הוועד האולימפי האמריקאי, הוא היחס בינו לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), האחראי בפועל על המשחקים.

לפי ההסכם הנוכחי, זוכה הוועד האמריקאי ל-13% מההכנסות מחוזי הטלוויזיה עם הרשתות האמריקאיות, ולכ-20% מכלל ההכנסות שיוצר שיווק המותג האולימפי. הוועד הבינלאומי רוצה לשנות את ההסכם הנוכחי, וטוען שהוא נחתם לפני 20 שנה, אז כמעט כל הכסף הגיע מארה"ב. ואולם גם לוועד הבינלאומי כדאי לזכור כי 60% מהכנסות האולימפיאדה הגיעו מתאגידים אמריקאיים.

וגם לנו כדאי לזכור שלא הכל שחור - חברי הוועד האמריקאי לא עובדים (רק) עבור היוקרה והמשרה. הם גם אחראים על הרבה תוכניות, שבין השאר נועדו לאתר ספורטאים מצטיינים ולהעניק להם את התנאים הטובים ביותר.

כדאי גם לזכור שהוועד לא פועל בוואקום. כמו אצלנו, הוא משקף אופן חשיבה מסוים. הספורטאים האמריקאים יצטיינו כי מלמדים אותם שיש גמול לעבודה הקשה, כי זה מה שהם אוהבים לעשות וטובים בו, וכי באמריקה מקדשים ספורט אישי וקבוצתי ומפתחים את המתקנים הכי טובים. שום מתכנן מרכזי לא יכול לשנות מנטליות של 250 שנה.

וכך הם יגיעו ללונדון, כשכוחות השוק ממילא עובדים באולימפיאדה, ויוצרים מדינות המתמחות בתחומים מסוימים: ג'מייקה בריצות מהירות, קניה בריצות לטווחים בינוניים ואתיופיה בריצות ארוכות, רוסיה בטנקים וסין בכל השאר. העובדה שבלטה בבייג'ין היא שהאמריקאים הצטיינו בכל ענפי הספורט הקבוצתי. וגם כאן ישנה אירוניה היסטורית -אמריקה, שמבודדת מהעולם בגלל הפוליטיקה שלה, מצליחה כאשר בניה עובדים יחד.