בירת העסקים של ניגריה בפיצוץ אוכלוסין

פעם העגבניות, הפלפלים והבטטות היו נחטפים ממדפי חנות המזון הקטנה של גרייס אמאה. עד שבלילה אביבי אחד השנה הגיעו משאיות זבל ושפכו חול על רצועת אדמה ליד הדוכן שלה, וחסמו את תעלות הניקוז שמעבירות את מי הגשמים והאשפה אל האוקיינוס.

בקיץ, כשהחלו הגשמים, למים לא היה לאן לזרום - והדרך המובילה לחנות של גרייס הוצפה. "אני כאן מאז 1990, ועד לשנה הזו, שבה הם שפכו את החול, המים אף פעם לא הציפו ככה", אומרת גרייס אמאה (60), אוחזת בשולי שמלתה, והמים החומים מגיעים עד לברכיה. "בגלל ההצפות הלקוחות אפילו לא נכנסים לשוק כדי לעשות קניות".

קנוניית החול תהיה הבסיס לאזור פיתוח רווחי וחדש, אחד ממאות פרויקטים להשבחת קרקעות שיצאו לדרך באיי אגם מארש, מהאזורים העשירים של העיר הגדולה במדינה שמדרום לסהרה. לאגוס היא המוקד העסקי של ניגריה, עיר שמתעשרת במהירות וגדלה בצורה כאוטית. התשתיות מוכות השחיתות שלה מפסידות במירוץ מול הצמיחה.

נוסעים ברכבת בלאגוס. העניים יצטרכו להתרחק מהמרכז | צילום: רויטרס

העיר שנולדה כמרכז פורטוגלי לסחר בעבדים והפכה לקולוניה בריטית, צומחת עכשיו ב-8% בשנה. כ-6,000 בני אדם מהגרים ללאגוס מדי יום ומתווספים לעיר העמוסה גם כך, שאוכלוסייתה מונה בין 15 ל-18 מיליון בני אדם. באו"ם מעריכים שאוכלוסיית העיר תמנה יותר מ-25 מיליון תושבים עד 2015. העניים באים אליה כדי להימלט מהמצב הקשה במחוזות הכפריים של ניגריה והמדינות השכנות; האמידים יותר עוברים ללאגוס כדי להימלט מהאלימות ומהחטיפות הנפוצות באזור הדלתא העשיר בנפט.

מכונה של כסף

לאגוס מייצרת הכנסות של 85 מיליון דולר בחודש, לפי פקידים ממשלתיים, ומקווה להגיע לתזרים מזומנים שיציב אותה בין 20 הערים בעלות הכלכלות הגדולות בעולם, עד 2020. להתפתחות העיר חיוניות שתי פיסות אדמה קטנות המוכרות כ"איים", שעליהם חברות נפט, ייעוץ, טלקומוניקציה ובנקים בנו את משרדיהן, והעשירים ובעלי הכוח הפוליטי גרים בבתיהם הבזבזניים. "עבור רוב הניגרים, לאגוס היא כמו מדינה אחרת. יש אנשים שמהגרים לארצות הברית או לבריטניה, ואחרים מהגרים ללאגוס", אומר טוסין אנטישה, המזכיר הכללי של התאחדות מפתחי הנדל"ן בלאגוס.

"כל פוליטיקאי או איש חשוב חייב שיהיה לו בית באיים. אפילו אם הוא לא ישן שם". אבל המרכז העסקי של העיר, הבנוי בגובה פני הים, בלי שום הגנה מול סכנות האוקיינוס המתגברות עקב שינויי האקלים, שוכן על רצועת אדמה קטנה ופגיעה. לאגוס נמצאת בסיכון יותר מערי חוף אחרות, משום שכמעט כל תוכניות הפיתוח השאפתניות שלה מרוכזות באיים. "זה פשוט לא המקום לבנות ממלכה, והוא אף פעם לא היה כזה.

זו הטרגדיה של לאגוס", אומר סטיבן קרמר, ביולוג ימי והאחראי על הפעילות של המפלגה הירוקה בניגריה. "בדרך כלל העניים הם אלה הסובלים ראשונים. כאן המקרה בדיוק הפוך: העשירים באזור האיים הם אלה שנמצאים בסיכון הגבוה ביותר. זו האירוניה הטמונה בתכנון האורבני של לאגוס. מיליארדי דולרים הושקעו כאן בתשתיות, ואני חושב שהן יהיו הדבר הראשון שייפגע בשיטפונות". פקידי הממשל מתעקשים שיש להם תוכנית לכל תרחיש. בכל מקרה, יכולתם של הפקידים להתמודד עם איתני הטבע אינה ניצבת בראש סדר העדיפויות של רוב תושבי לאגוס. כשהחול נערם, חלקות אדמה נמכרות, בניינים מתרוממים והכסף זורם - רוב האנשים רוצים לדעת איך הם יכולים להשתתף בחגיגה.

אבל זה כלל לא פשוט, שכן האדמה היקרה שייכת למתי מעט. אדם מערבי שעובד עבור ג'וליוס ברגר, חברת הבנייה הגדולה בניגריה, שהיא חברה־בת של ביליפינגר ברגר הגרמנית, מספר שהוא נתקל בשחיתות כל יום. "יש כאן מאפיה אמיתית", אומר האיש, שמעדיף להישאר בעילום שם. "היא נשלטת בידי סוכני נדל"ן ובעלי הנכסים. הם נפגשים פעם בשנה וקובעים את מחירי הקרקע. אם אף אחד לא משלם את המחיר, הם משאירים את הקרקע ריקה במשך שנה, או אפילו שנתיים, עד שמישהו ישלם - ותמיד מישהו משלם". תהליך זה הוביל לזינוק מחירי הקרקעות באיים. השכירות יכולה להגיע עד ל-5,000 דולר בחודש, והדיירים מחויבים לשלם מראש דמי שכירות של שניים או שלושה חודשים לפחות. בתים או מגרשים קטנים נמכרים במיליונים, ורק מעטים יכולים להרשות לעצמם להיות מוטרדים בנוגע לסכנת האוקיינוס, כשסכומים כה גדולים מוטלים על הכף.

השוחד עוצר את הקדמה

הצמיחה המהירה מתווספת למערכת שחיתות מושרשת היטב, שחדרה כמעט לכל היבט חברתי ומחבלת בניסיונות לשפר את התשתיות. ניגריה היא היום קצת יותר שקופה, אבל אם אתה רוצה להזיז משהו בלאגוס, כנראה תצטרך להכין את השוחד. אדם מערבי העובד בלאגוס עבור חברת הנפט והגז ווילבורס מודה שתשלום שוחד הוא חלק מהעסק. "כשהצטרפתי לחברה, מנהל החטיבה דאז החתים אותי על הצהרה נגד שחיתות", מספר העובד, שמעדיף גם הוא להישאר בעילום שם, מפחד שיאבד לקוחות. "הוא אמר לי 'תחתום על זה, אבל שנינו יודעים איך זה בניגריה'".

משמעות השחיתות היא שפרויקט חשמל במיליארדי דולרים לא מתבצע, אז רוב העיר מתפקדת באמצעות גנרטורים הפועלים על דיזל. לאחרונה, במהלך הצגת אחת מתוכניות האב הרבות לפיתוח העיר, הודה פנסיסקו בולאג'י, השר לפיתוח אורבני וחומרי, בקיומן של הבעיות. "אנחנו הולכים להפוך לעיר הענק השלישית בגודלה בעולם עד 2015, אבל בקושי יש לנו תשתיות לתמוך בכך, וזה חייב להשתנות", הוא אומר.

הכנות הזאת אינה מביאה לתושבים אור או מים זורמים, וגם אינה עוזרת לפתור את בעיית פקקי התנועה שמשתקים את העיר. היא גם אינה מקלה על תחושת המועקה שחשים תושבי העיר העניים, שיודעים כי נגזר דינם להידחק ולהתרחק ממרכז העיר. סמואל אייה יימי יודע שהקרקע בבעלות ממשלתית שעליה חיה הקהילה שלו תניב למשקיעים בה את אותן תשואות פנטסטיות. יימי הוא היו"ר של קבוצת השכונות המייצגת בעלי חנויות שנפגעו מהשיטפונות, כמו גרייס אמאה. בעודו מפלס את דרכו במים העכורים, הוא מצביע על המקום שבו היתה פעם תעלת הניקוז ומושך בכתפיו. "אנחנו לא מתנגדים לפרויקט עיר הענק. אנחנו תומכים בו. אבל אנחנו לא רוצים שהממשלה תוריד אותנו עם המים".