פרשנות: גאידמק עשה את כל הטעויות האפשריות

אי שם בתחילת שנת 2007 החליט ארקדי גאידמק לעבור ולשחק במגרש של הגדולים. קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים, קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים ועוד כמה פעילויות פילנתרופיות זה אולי נחמד, אבל גאידמק רצה יותר. הוא החליט להסתער על שוק ההון הישראלי, ובבולמוס רכישות שלא נראה במחוזות תל אביב, החל לרכוש בזו אחר זו חברות ציבוריות. השיטה היתה דומה: משא ומתן קצר, רכישה מהירה ומחיר מפולפל שהיה גבוה משמעותית ממחיר השוק. זאת מבלי שאיש יכול לספק לכך הסבר הגיוני כלכלי.

כמיליארד שקל רוקן גאידמק מכיסו תמורת חברת הנדל"ן אוסיף, חברת התשתית ארנסון, בית ההשקעות גילאון וחברת אמריס - בעלת תחנות תדלוק בארצות הברית. למזלו הרב, הוא נסוג מהעסקה לרכישת טיב טעם ממש בדקה ה-90. אם זו היתה מתווספת לסל הרכישות המוזר שלו, מצבו היה רע בהרבה.

לזכותו של גאידמק ייאמר כי הוא הבין והכיר במגבלות הניהול שלו, אם לשפוט על פי העסקאות שביצע והמחירים ששילם, ולכן העמיד את אורי שני בראש האימפריה הפיננסית שבנה. שני נחשב כאיש בעל מוניטין וקשרים עסקיים רבים. הוא זה שהיה אמור להביא את הבשורה בכל הנוגע לניהול שקול ואחראי, שעד אז לא היה קיים במחוזות גאידמק.

אלא שחצי שנה בלבד לאחר שקיבל את המפתחות, שני עזב. מאז מצבו של גאידמק, לפחות בכל הנוגע לשוק ההון, הולך ומידרדר: גמול תובעת ממנו תשלום של עשרות מיליוני שקלים, בנק מזרחי טפחות רוצה בחזרה את ההלוואה שהעמיד לו לרכישת מניות אוסיף, ואיגרות החוב של אמריס משקפות תשואת זבל.

ההתנהלות הפרובינציאלית של גאידמק בעסקי הספורט לא ממש עובדת בכל הנוגע לעולם העסקים רווי הכרישים. אלו מריחים דם למרחקים, וכשזה קורה, הם לא מהססים לטרוף. זה קרה בגמול, זה קרה בבנק מזרחי טפחות ואתמול זה קרה גם לאורי שני.

גאידמק היה צריך להבין מזמן שעם אנשי עסקים מנוסים כמו ליאון רקנאטי (גמול), אלי יונס (מזרחי-טפחות) ואורי שני לא משחקים משחקים. כמו שזה נראה כרגע, המחיר שישלם גאידמק על ההבטחות שהופרו (אם אכן הופרו) לכרישי העולם העסקי הולך להיות כבד מאוד.