אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אנחנו על הבמה צילום: גדי דגון

אנחנו על הבמה

מבחינה כמותית, מצבה של המחזאות הישראלית טוב מאי פעם (יותר מ־50% מההפקות כאן מבוססות על מחזות מקומיים). האיכות היא כבר שאלה אחרת. מבט לקראת פסטיבל פותחים במה למחזאות צעירה, שייפתח מחר

10.09.2008, 11:49 | מאיה נחום שחל

"המחזאים הישראלים כותבים ישראלי, וזה צריך להיות הלחם והחמאה שלנו", אומרת ציפי פינס, המנהלת הכללית והאמנותית של תיאטרון בית ליסין. "יש שטוענים שזה נורא מסחרי וצריך לטפח קלאסיקה, ואני אומרת, אלוהים אדירים, באנגליה ובצרפת מטפחים אותנו? הם מטפחים את שלהם כמו שאנחנו צריכים את שלנו; אם לא נעשה את זה לא יהיה לנו".

את האג'נדה הפרו ישראלית של פינס אפשר יהיה לחוות ממחר בפסטיבל פותחים במה של בית ליסין (11-13 בספטמבר) שייפתח בפעם התשיעית (פרטים ב־lessin.co.il). הפסטיבל נותן למחזאים צעירים הזדמנות להעלות את פרי יצירתם תוך ליווי דרמטורגי אישי צמוד. ביום הפסטיבל האחרון ייערך דיון פומבי בהנחייתה של פינס, שכותרתו "60 שנות מחזאות ישראלית - בין נס אמנותי ל'זבל מסחרי'", וישתתפו בו אנשי תיאטרון מובילים, בהם פרופ' שמעון לוי, הלל מיטלפונקט, נעם סמל ועודד קוטלר.

ציפי פינס, צילום: אלי דסה ציפי פינס | צילום: אלי דסה ציפי פינס, צילום: אלי דסה

זוהי הזדמנות לבדוק את מצב המחזאות הישראלית: האם מנהלי התיאטראות מעדיפים ישראלי או בינלאומי? האם להעלות מחזה מקורי עולה יותר? ומה מושך יותר את הקהל?

"המצב רע מבחינה איכותית וטוב מבחינה כמותית", אומר שמעון לוי, פרופסור מן המניין בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שישתתף בדיון הפומבי בשבת, "הכיוון הכללי הוא של חלקלקות ומתקתקות ויזואלית ורעיונית. לא הכל רע, אבל הכיוון הכללי של העסק הולך למסחור. כל הזדמנות היא טובה, השאלה היא מי ואיך בוחרים, וכמה השקעה דרמטית שמים".

אותו הכסף

המחזה העברי הראשון נכתב הרבה לפני שמישהו חלם על מדינת ישראל. את "צחות בדיחותא דקידושין" כתב במאה ה־16 יהודה סומו, מחזאי יהודי שחי באיטליה וראה בכתיבת מחזה בעברית שליחות. בשנות הארבעים נכתבו מחזות על תקופת המאבק ומלחמת העצמאות, כמו "הם יגיעו מחר" של נתן שחם ו"הוא הלך בשדות" של משה שמיר. בשנות החמישים והשישים הצטרפו לאה גולדברג עם "בעלת הארמון", ניסים אלוני, שהחל דרכו ב"אכזר מכל מלך" שהועלה ב־1953 בהבימה, "פונדק הרוחות" של אלתרמן, יוסף בר יוסף, חנוך לוין, הלל מיטלפונקט ועוד. כיום, כשהתיאטרון מתחרה במדיות ויזואליות שלא היו קיימות אז, מחזאים צעירים כותבים על החיים העכשוויים ובשפה הרלבנטית.

"פעם כמעט 80% מהמחזאות שהועלתה פה היתה זרה", אומר אילן רונן, המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה, "מאמצע שנות השמונים לפחות 50% מהמחזאות ישראלית. הייתי אז בקאמרי ויתר התיאטראות הלכו אחרינו". לדברי נעם סמל, מנכ"ל תיאטרון הקאמרי ויו"ר המכון למחזאות ישראלית ע"ש חנוך לוין, "יותר מ־60% מהחומרים שלנו כיום הם ישראליים", ופינס מדברת על כ־70% מחזאות ישראלית בבית ליסין. גם בתאטרון הלאומי הבימה מעלים כמובן מחזות ישראליים. לדברי רונן, "להבימה יש מחויבות לנושא המחזאות הישראלית. אחד היעדים שלנו הוא מחזאות פוליטית עם אתגר אמנותי גבוה ומורכב, כמו 'חברון', הפקה רבת משתתפים יהודים וערבים בשיתוף הקאמרי; ו'פרויקט הדיבוקים', שלוש אינטרפרטציות ל'דיבוק' של אנסקי. התיאטרון עוסק בממד ההיסטורי ובזהות הישראלית־יהודית". לצד אלה יש גם בהבימה הבלחות מסחריות יותר, כמו "שעה יפה ליוגה" (שהוא גם במקרה מחזה ראשון של אילנה ברנשטיין).

הכסף, טוענים ברוב התיאטראות, אינו פקטור בשאלה אם להעלות מחזה ישראלי או לועזי. עלות הפקה בקאמרי נעה בין 300 אלף שקל למיליון שקל, ולשאלה אם המחזה מקורי או לא אין משמעות. מה שקובע עלות הפקה הוא כמות המשתתפים, התפאורה, התזמורת וכו'.

גם בתיאטרון גשר, המשלב ברפרטואר שלו מדי פעם מחזאות או ספרות ישראלית, אין כל משמעות כלכלית לעובדה שמחזה הוא ישראלי. "הכל תלוי בפתרון בימתי ובמספר משתתפים. יש כל כך מעט מחזות טובים, שכשיש משהו טוב אז מתנפלים עליו, הכסף לא קובע פה", אומרת לנה קרנדלין, מנהלת התיאטרון.

קרנדלין מוסיפה שלגשר יש ניסיון מוצלח עם חומר ישראלי כבר מימיו הראשונים: "אדם בן כלב" על פי ספרו של יורם קניוק ו"כפר" של יהושע סובול רצו שנים והפכו לשלאגרים. בימים אלה רצה בהצלחה ההצגה "יאקיש ופופצ'ה" של חנוך לוין.

מתוך יאקיש ופופצה, צילום: גדי דגון מתוך יאקיש ופופצה | צילום: גדי דגון מתוך יאקיש ופופצה, צילום: גדי דגון

לעומת האחרים טוענת פינס שמחזה ישראלי עולה יותר: "מאחר שתהליך העלאתו של מחזה מקורי הוא כואב, קשה וארוך, יש השקעה של שנה או יותר בליווי מחזה ודרמטורגיה, וזמן, כידוע, עולה כסף". אבל להשקעה יש גם פירות: "הקהל הישראלי מעדיף לדעתי מחזאות ישראלית ובתנאי שהיא טובה", היא אומרת, "יותר קל לו להתחבר לחומר ישראלי, כי הוא מדבר בשמות מוכרים ובתופעות שהוא מתחבר אליהן".

יותר כמות מאיכות

כך נראה שמבחינה כמותית ומסחרית מצבנו טוב מאי פעם: התיאטראות ששים להעלות מחזות מקוריים, והקהל מגיע להצגות. אבל האם לכמות ולהצלחה יש קשר לאיכות אמנותית? פינס חשה שבפותחים במה היא תורמת ליצירת קלאסיקה ישראלית: "דרמה לא שייכת למסורת היהודית. במסורת היהודית היתה מוזיקה אבל לא תיאטרון; זו תופעה חדשה יחסית, ואנחנו עכשיו יוצרים את הקלאסיקה שלנו. אנחנו מדינה חדשה, אבל יש לנו מסורת שצריכה לחבר ישן עם חדש ולגלות את השייקספיר שלנו. זו תופעה חדשה, כי לא טיפחו את המחזאות הישראלית אף פעם".

אחד התומכים הנלהבים של פינס הוא המחזאי רשף לוי, שזכה בפותחים במה 2006 עם "החולה ההודי". לדבריו, "פותחים במה הוא הצלה של התרבות הכתובה הישראלית, ויום אחד ציפי ואבישי מילשטיין (דרמטורג בית ליסין) יקבלו על זה פרס ישראל".

לוי מצביע על בעיה, לדבריו, בתיאטראות האחרים, שאולי נותנים במה למחזאות ישראלית, אבל לא למחזאות צעירה וחדשנית: "בפותחים במה מגדלים דור חדש של מחזאים שקופח על ידי מנהלי התיאטרונים במשך עשור או שניים. את המחזה כתבתי בארבעה ימים, והגשתי לקאמרי, שאהבו אותו והחתימו אותי על חוזה בלי לקיימו, תופעה שחוזרת הרבה אצל התיאטראות - להחתים, להציג במסיבת העיתונאים בידיעה ברורה שלא יעלו. זו אחיזת עיניים והם עושים זאת כל שנה. אין למנהלים שום אינטרס להעלות מחזה של מחזאי צעיר, אלא להעלות מתורגמים, כי כך הם מקבלים יותר כסף לכיס. זו ברנז'ת חברים שמוטרדים מצעירים שמאיימים על מקומם. שנתיים לקח עד שהשתחרר החוזה".

החולה ההודי, צילום: אלי דסה החולה ההודי | צילום: אלי דסה החולה ההודי, צילום: אלי דסה

בתגובה לדברי לוי אומר סמל: "אנחנו מעלים בהצלחה הרבה צעירים בקאמרי, כמו בועז גאון ויעל רונן, שמצליחים לא פחות מבית ליסין גם בקנה מידה עולמי, ומחזות שלהם מועלים בכל העולם. המקרה של רשף לוי הוא עצוב, ולא בגללו אלא בגלל הבמאי אלון אופיר, שהיה עימות בינו לבין ההנהלה האמנותית של הקאמרי. שילמנו ללוי את מה שהיינו צריכים".

אך על מצב המחזאות הישראלית באופן כללי יש לסמל ביקורת: "לא כל מה שנכתב על ידי ישראלי דומה לרעהו, ומחזה נבחן על ידי פרמטרים נוספים מלבד הצלחה, למשל אם הוא עומד במבחן הזמן. לוין, אלוני ואלתרמן לא דומים ברמה היצירתית שלהם, בפיוט ובבדיון למחזאי חד־פעמי שכותב מחזה אחד ונעלם, כמו רוב המשתתפים בפותחים במה".

כך נראה שלמרות השפע, חנוך לוין הבא עדיין לא נראה באופק. "יש אשליה שאם התפאורה נראית כמו בסלון הבית של הקהל אז הוא יתחבר לזה", מסכם רועי חן, דרמטורג תיאטרון גשר, "אבל אנחנו מחפשים בחומרים ישראליים את הדבר שיתאים לפה, ולא תסריט טלוויזיה שקיבל גרסה לבמה. קהל רוצה לראות תיאטרון טוב, לא משנה אם הוא ישראלי או לא".

תגיות