מועצת הקונצנזוס העייף

לפני שבוע בערך קראתי ביקורת טלוויזיה באתר של "הארץ". בביקורת נכתב על התוכנית "מועצת החכמים" המשודרת בערוץ 10. "מועצת החכמים", למי שלא יודע, היא גלגול נוסף של "פופוליטיקה" של ימי ערוץ 1. "פאנל, דן מרגלית, אתה לא תפריע לי". ראיתי אולי דקה בטעות לפני שנה.

בכל מקרה, הביקורת היתה נוקבת, נשכנית, כמו שאוהבים להגיד. אבל אני, שפעם הייתי מתחיל לבעבע מתסכול מול מה שקוראים בטלוויזיה "אקטואליה", פתאום לא בעבעתי.

פעם כשצפיתי בתוכניות כאלה הייתי כועס. הייתי מביט במסך והיה חורה לי באמת שזו הבמה המרכזית שבה דנים בעתיד שלנו כאן, שנכון להיום כולל גם את העתיד שלי.

כי מול תוכנית כזו היו פעם מעט אפשרויות. אפשר היה להישאר מול המסך, להסתפק ולהפוך בסוף לטיפש. אפשר היה למשוך בכתפיים, לעבור לערוץ אחר ולוותר למעשה על הרצון להחליף את הבמה המרכזית בבמה אחרת. ואפשר היה להמשיך להסתכל ולכעוס. עשיתי את זה כמה שנים טובות. לא עשה לי טוב.

באיזה שלב, לפני שבע שנים, החלטתי לברוח. בחרתי במשיכת הכתפיים. התקשרתי למוקד שירות הלקוחות של חברת הכבלים/לוויין שהייתי מחובר אליה ואמרתי שאני רוצה להתנתק. זה לא היה דווקא צעד מחאתי, פשוט קרה שנכנסתי לבלוגים באותה תקופה והתחלתי להפנות את הגב לטלוויזיה. אבל בבחירה להתנתק היה ויתור. שייקחו הם את העולם, כך חשבתי, ואני אכנס לי למחילה הקטנה שלי.

אבל האסטרטגיה הזו, הניגפת, היא אולי צורת מאבק יעילה יותר ממה שחושבים. בשנים שעברו מאז ברחתי מהטלוויזיה המקום שאני מסתובב בו, המחילה הזאת ברשת, הפכה לאולם הראשי החדש של התרבות החדשה שנבנית ברשת, התרבות מרובת הבמות, המאוזנת יותר, שנוטה פחות לכיוונו של איזה קונצנזוס זקן. מתוך היומיום האינטרנטי עולה המסקנה שזו תרבות אטרקטיבית יותר בסופו של דבר. התרבות של הטלוויזיה לא יכולה להציע את מה שהרשת מציעה, והיא תאבד את הבכורה שלה.

יום אחד, לא מאוד רחוק, התרבות החדשה הזו תכיל את דן מרגלית ותיתן לו וידיאו בלוג, שיהיו לו המון צופים והמווווווווווון תגובות. והוא יביא את הפאנל שלו (שיהיה בהתנדבות, כי הרי אין באמת כסף באינטרנט) והם יצעקו וייהנו נורא, וכל מי שיראה אותם ייהנה נורא, וכל העניין יהיה לחלוטין ובשלמות לא חשוב בכלל. וזה העולם שאני רואה כשאני חושב על "מועצת החכמים". ובדיוק בגלל זה כבר לא מפריע לי כמה שהיא גרועה.