הכלכלה הפלסטינית: לאט לאט, ישו עוזב את בית לחם

"עוד שנים אחדות לא יישאר אף נוצרי בארצו של ישו", אמר - לפחות לפי הסיפורים - האפיפיור פאולוס השישי, שביקר בישראל ב-1964. הרקע לדברים היה ההגירה המתרחבת של ערבים-נוצרים מארץ הקודש, שרק גדלה והלכה מאז. לפני כמאה שנים, בשלהי שלטון האימפריה העותומנית בארץ, היתה הקהילה הנוצרית על עדותיה השונות כ-13% מהתושבים כאן; כיום הנוצרים הם כ-1.5% בלבד מהאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים (כולל מזרח ירושלים) - כ-50 אלף בני אדם.

במדינת ישראל מספרם כפול, כ-110 אלף. למספרים האלה יש לא רק משמעויות דמוגרפיות ופוליטיות, אלא גם השלכות כלכליות מובהקות.

כשהלאומיות שוקעת ותחושת החופש נפגעת

הגירת הנוצרים אינה חדשה. מאז החלו הכנסיות בפעילות נמרצת בארץ הקודש, במאה ה-19, חל שיפור ניכר ברמת חייהם של הערבים הנוצרים. הקשרים שלהם לכנסיות השונות שיפרו את הבריאות, הרווחה, החינוך וההשכלה שלהם, ובעיקר פתחו בפניהם פתח לקשרים עם העולם הנוצרי שמעבר לים. כבר בראשית המאה ה-20 עזבו רבים מהנוצרים המקומיים, שהקימו קהילות בארצות הברית, במרכז אמריקה ובדרומה.

אבל בשנים האחרונות גברה ההגירה הזאת, בגלל חוסר היציבות הפוליטית, הביטחון הרעוע, המצוקות הכלכליות והמחסומים שמקשים על הנוצרים לבקר בירושלים. צרות ומצוקות הן מנת חלקם גם של המוסלמים בגדה ובעזה - אבל לנוצרים קל יותר להגר; לכל משפחה נוצרית, בלי יוצא מהכלל, יש קרובים בחו"ל, ולחלק ניכר גם יש דרכונים של מדינות זרות. הם דוברי שפות זרות ובעלי מקצועות מבוקשים.

הד"ר ברנרד סבילה, ערבי־קתולי ממזרח ירושלים, חקר את הנושא ומצא שרוב העוזבים טוענים שאינם מרגישים כאן חופשיים. אם בעבר הנוצרים בארץ ובשאר האזור היו חלוצי הלאומיות הערבית, היום, כשהלאומיות שוקעת ואת מקומה תופסת קנאות דתית־מוסלמית, הם חשים לא רצויים.

ההגירה הזאת מורגשת בשטח: יישובים ואזורים רחבים בשטחים נעזבו. כפרים נוצרים בשומרון התרוקנו, והקהילות הוותיקות של שכם, עזה ויריחו הצטמקו מאוד; ספק אם יחזיקו מעמד בשנים הקרובות. העיתונאי חאדר חאדר -

נוצרי ממזרח ירושלים, שמוצא משפחתו מהכפר ניסף־ג'בייל שליד שכם - מספר שמכל בני הקהילה הנוצרית בכפר נותרה ישישה אחת. השאר עזבו.

מפעלים משפחתיים ללא יורשים ונזק לענפים שלמים

הנזק הכלכלי של ההגירה הנוצרית גדול. רבים מהעוזבים היו בעלי מלאכה מיומנים - שיעור הנוצרים היה גבוה בייחוד בעבודות גילוף בעץ זית, באמנות ציפוי צדף, בעבודות תרגום, בייצוג חברות מחו"ל וכן בתחומי תיווך ויזמות כלכלית. הנוצרים היו גם חלוצי מפעלי הטקסטיל של נפת בית לחם, והם שייסדו את תעשיית התרופות של רמאללה; נוצרים גם שלטו בסוכנויות התיירות של מזרח ירושלים. אבל היום בני הדור השני של משפחות המייסדים אינם רוצים להמשיך את המפעלים המשפחתיים.

גם אצל המוסלמים קיימת הגירה, ואולם בסקרים שונים נמצא כי מבין הצעירים הנוצרים 20% אמרו שברצונם להגר - לעומת 10% מקרב המשיבים המוסלמים. עוד הבדל בולט הוא שהמוסלמים נוטים לחזור לשטחים אחרי שהרוויחו כסף, לקנות אדמה ולבנות בתים - ואילו אצל הנוצרים הנטייה היא לעזוב, למכור הכל ולהתרחק לתמיד.

המהגרים מרמאללה שמתגוררים בארצות הברית הם הקהילה היחידה שממשיכה בקשרים עם המולדת: יש להם פדרציה פעילה באמריקה והם מסייעים לעיר מולדתם, בין השאר בתרומות לאוניברסיטת ביר זית (שנוסדה ומנוהלת על ידי משפחות נוצריות). קהילות המהגרים מנפת בית לחם אינן עושות זאת. בצ'ילי, למשל, ישנם עשרות אלפים מיוצאי בית ג'אלה; גם בהונדורס, באל סלבדור ובמדינות אחרות במרכז אמריקה יש מהגרים רבים ועשירים מאזור בית לחם. הם ניתקו את כל הקשרים עם הארץ - ומי שמפסידים מכך הם החברה הפלסטינית והכלכלה המקומית.