אסף גרובר: כוכב עולה בשמי האמנות האירופית

ביוני האחרון זכה אסף גרובר בפרס היוקרתי "ידידי הבוזאר", המוענק מטעם אנשי מפתח בעולם האמנות הצרפתי. כבר בשנה השלישית ללימודיו בבוזאר, בית ספר נחשב לאמנות בפריז, נחטף על ידי גלריה פריזאית, וכעבור שנה הציג בגלריה ההולנדית הנודעת מרטין ואן זומריין באמסטרדם - כל זאת עוד לפני שסיים את לימודיו. ברזומה שלו נמצאות תערוכות בכל אירופה, בין היתר אחת שאצר הפסל הידוע ריצ'רד דיקון, ובאופק הקרוב יש תערוכת יחיד בגנט ועוד אחת בגלריה לה גירנייה בורונה, המייצגת בין היתר את האמן ג'וזף בויס (וידיאו, פיסול, מיצב).

עם כל זאת גרובר (28), כוכב צעיר בשמי האמנות האירופית, צוחק כשאני מכנה אותו סיפור הצלחה. "בישראל הבומים חייבים להיות גדולים באמנות, גם כדי להיות מסוגל להתפרנס", הוא מצטנע. "באירופה זה לא ככה. אתה יכול להישאר אנונימי תקופה די ארוכה ולעשות את זה לאט ובשקט".

אבל אתה מתקדם מהר מאוד בכל קנה מידה. איך הופכים לכוכב מהר כל כך?

"בעולם האמנות יש עכשיו תופעה של כוכבים צעירים. קורי ארקאנג'ל ולוריס גריאו כבר הציגו במוזיאונים כמו הוויטני ופלה דה טוקיו בפריז, והם כוכבים ענקיים וצעירים אפילו ממני. הם קלעו למשהו מסוים שהתבקש בעולם האמנות, וזה סוג של סחר חליפין. לי אולי היה מזל כי התעסקתי בנושאים באמנות שנוגעים בקו התפר שבין מודרני לפוסט מודרני והלאה, והאספקט הזה קלע לטעם של אנשים מסוימים, ובעקבות זה קרו תערוכות מסוימות שהובילו מהלכים מסוימים".

גובר. "אפשר להצליח כלכלית באמנות: כשאנשים רואים עבודה טובה הם יקנו"

גרובר מתגורר בפריז כבר שש שנים וחצי, אבל הוא מגדיר את עצמו ישראלי לגמרי, או כדבריו: "אין לי דרכון ואין לי כלום". ב־2002, שנה אחרי סיום הצבא בתפקיד קרבי, עזב את תל אביב. "רציתי לנסוע לתקופה וללמוד משהו בארצות הברית. חשבתי על ניו יורק, לוס אנג'לס או בוסטון. אבל חברה שלי דאז אמרה שהיא מוכנה לנסוע רק לאירופה ובחרה בפריז".

הוא עבד במחלקת המטען המסחרי של אחת מחברות התעופה באורלי, ושם החל לצלם. "ביקשתי לעבוד תמיד בלילה כדי להיות לבד, והייתי מצלם שם. זאת היתה עבודה ששנאתי, אבל בדיעבד זאת היתה מתנה, כי זה מה שעזר לי להתקבל ללימודים". כעבור שנה עזבה החברה, וגרובר נשאר והתחיל ללמוד אמנות. הוא למד שנה בבית הספר לאמנות בסרז'י והבין שמוטב ללמוד אצל אמן כמו ז'אן מארק בוסטמנט, שמוכר בעיקר כצלם, מהכוכבים־מורים המלמדים בבוזאר. ומהארכיטקטורה של שדה התעופה והקונטיינרים של המטען באה בהמשך ההשראה לפיסול - המרכיב העיקרי של עבודותיו כיום.

עבודות הפיסול שלו עשויות מחומרים רבים, אך בעיקר מברזל. הן נקיות, אסתטיות ועוסקות בצורה ובקשר שבין דו־ממד לתלת־ממד. למרות החשיבות שגרובר מעניק לאסתטיקה, הוא נוטה להשתמש בחומרים מסורבלים וכבדים (ברזל, זפת, בטון) המגבירים את המתח ביצירותיו, שאותן הוא מתאר כ"היפוך של משקל והתבוננות בחיים יומיומיים בנאליים באופן אלים משהו, כאשר מבעד לעבודות מבצבצות חוויות הקשורות לביוגרפיה אישית של תלישות ממקום ושפה".

הסטארים באים

"בפריז הלימודים הם חינם ואתה מקבל סיוע בשכר דירה, אבל העיר עדיין יקרה מאוד", מגולל גרובר את דרכו כסטודנט ישראלי בפריז. "עבדתי בהקמת תערוכות בירידים ובגלריה לאמנות ותלייה אצל אספנים. בתור משוחרר חסון הייתי הולך לירידי אמנות ועובד כמעט 20 שעות ביום בהתקנת תערוכות, בקושי ישן, ועושה מלא כסף בחמישה ימים. ולאט לאט אתה נכנס לעולם של מלגות, פרסים ותחרויות".

איך עובדים בבתי הספר בצרפת?

"השיטה שונה לגמרי מבצלאל או בתי ספר לאמנות אחרים בארץ, ויש לך מעט מאוד התחייבויות. בבוזאר מלמדים בערך 25 אמנים ידועי שם, שלכל אחד מהם יש סטודיו. כל תלמיד בוחר מרצה, ואז הוא מראיין אותך ומחליט אם לקחת אותך או לא. היופי בשיטה הזאת הוא שהיא לא כובלת. אתה יכול להיות צייר ולבוא לכריסטיאן בולטנסקי, שהוא אמן מיצב, ולהגיד לו שאתה רוצה ללמוד אצלו. אתה יכול להיות פסל וללכת ללמוד אצל הצלם פטריק פייגנבאום".

ללמוד אצל השמות הענקיים האלה אומר להתחיל ישר בליגה א', לא?

"אין ספק שזו פריבילגיה ללמוד מאמנים ענקיים כאלה. הסטארים הגדולים באים כמה פעמים בחודש ליום־יומיים. אם זה נופל לך טוב ובהתאמה עם האמן, אתה נשאב למה שהוא עושה באותה תקופה. כשהייתי תלמיד של בוסטמנט הגעתי כצלם, והוא לקח אותי לכיוון של פיסול כי הוא צילם פחות אז".

יצירה של גרובר. התבוננות בחיים יומיומיים בנאליים | צילום: לוקאס הופמן

כשיש לך מרצה אחד במשך כל שנות הלימודים, ועוד בסדר גודל כזה, אתה לא הופך לחיקוי שלו?

"זה מסוכן, אבל זה תלוי מאוד במורה ובתלמיד. זה באמת קורה, אבל בוסטמנט שלח אותי ללמוד גם עם ריצ'רד דיקון, שהוא אמן שונה לחלוטין, וזה מראה על פתיחות מסוימת. בשלוש השנים האחרונות הייתי אצל שניהם. אף אחד מהם לא כבל אותי, ושניהם נתנו לי לעשות גם דברים גרועים, כי זה חלק מהדרך".

מה שהביא לגרובר את "הקפיצה", כדבריו, היה תערוכה מכוננת אחת בליון, שהובילה להתקשרות מצד הגלריה ההולנדית הנחשקת. פנייה הובילה לפנייה, ותערוכה גררה תערוכה.

היה יתרון בכך שבוסטמנט טיפח אותך?

"אולי תרם לאנשים לדעת שההשפעה שלי היא בוסטמנט או דיקון, אבל היה לזה יתרון אמנותי בלבד. הוא לא סידר לי שום דבר מעבר לתערוכת סטודנטים קבוצתית. בצד המסחרי המורים לא לקחו חלק, והעדפתי שהקשר איתם יהיה רק אמנותי. אני מאמין שבאמנות אפשר להצליח כלכלית: כשאנשים רואים עבודה טובה הם יקנו אותה, ואחריהם בא עוד קונה ועוד אספן. לא היה לי אף פעם סוכן שדחף אותי, ואם המורים שלי אמרו עליי משהו למישהו - אני לא מודע לזה".

ואיך זה להיות מחוזר על ידי גלריות ולמכור עבודות כבר כסטודנט?

"זה מסוכן, כי אתה עדיין ילד ואתה לא יודע מה אתה רוצה. למשל, כשפונה אליך גלריה שאתה לא בטוח שהיא הגלריה המתאימה לך, אתה יכול לעשות טעות. מצד שני, אם יש לך את הפריבילגיה לעשות את זה כסטודנט ולקחת את זה בצורה רציונלית, זה מחשל. זה לא 'כוכב נולד'. ההצלחה היחסית נותנת לך מרווח ליצור, זה לא משהו שיפיל אותך אחר כך או יניע אותך לעשות דברים".

ומה לגבי רגעים של בדידות, למשל בפתיחות שלך בערים אירופיות שאתה לא מכיר בהן אף אחד?

"זה מרגיש בודד, אבל בדידות נעימה. זה מצחיק כשאתה לא מכיר אף אחד בפתיחה של עצמך חוץ מאיזה חבר שתפס טיסת לילה מפריז, ואחר כך עושים ארוחת ערב לכבודך עם מלא אספנים ואוצרים ואף אחד לא יודע מי אתה חוץ מהגלריסט. אני דווקא אוהב את זה".