אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הכלכלה הפלסטינית: עונה עם עלה של זית צילום: יואב גלאי

הכלכלה הפלסטינית: עונה עם עלה של זית

מסיק הזיתים שיחל בשבוע הבא היה אמור להיות מצוין. הקיץ החם אמנם החליש אותו, אבל עדיין מדובר בענף החקלאי המרכזי בשטחים

22.09.2008, 07:36 | דני רובינשטיין

בתחילת אוקטובר - מיד אחרי עיד אל-פיטר, המסיים את צום הרמדאן - יחל בשטחים מסיק הזיתים. זהו ענף החקלאות המרכזי בשטחים, ורובו מרוכז בגדה המערבית, שבה כ-900 אלף דונם כרמי זיתים, לעומת 22 אלף דונם ברצועת עזה. ייצור שמן הזית הוא עמוד התווך של החקלאות הפלסטינית (בשנים טובות הוא מהווה כ־3% מהתל"ג), והענף מפרנס 100 אלף משפחות פלסטיניות. הוא נוכח היטב גם בישראל: רוב שמן הזית שנקנה כאן מקורו בגדה (עובדה שלא מצוינת על הבקבוקים).

 

הסירוגיות והחמסינים מטלטלים את הענף

ואולם על הצלחת הענף מעיב חוסר היציבות. את הזיתים מאפיינת תופעת הסירוגיות - שנה אחת ברוכת יבולים, השנה שאחריה רעה, השנה הבאה שוב טובה, וחוזר חלילה. לאורך השנים נעשו מחקרים רבים ומאמצים שונים בניסיון להתמודד עם הבעיה, אבל הצלחתם היתה מועטה והתנודות נותרות חריפות. 2006, למשל, היתה שנה מצוינת, עם 36 אלף טונות שמן זית שיוצר בשטחים. בעקבותיה באה שנה רעה, וב-2007 ייצרו הפלסטינים פחות מרבע - רק 8,000 טונות שמן.

השנה, אם כן, היתה אמורה להיות שוב שנה מצוינת. ואולם סמיר מעדי, קצין המטה של המינהל האזרחי לענייני חקלאות, שמתאם ומטפח את שיתוף הפעולה בנושא בין ישראל לממשלה הפלסטינית, מסביר כי החמסינים של החודשים האחרונים הזיקו ליבולים; הצפי לייצור השנה מסתכם בכ־24 אלף טונות שמן.

15 אלף טונות יופנו השנה ליצוא: כעשרת אלפים טונות לישראל, השאר למדינות ערב, לאירופה וליפן. הפלסטינים עצמם צורכים כ-11 אלף טונות שמן זית בשנה (וייעזרו השנה בעודפים שנותרו משנה שעברה). השמן הוא רכיב יסוד במטבח הפלסטיני, ומשמש לבישול ולטיגון. משתמשים בו בסלטים, יוצקים אותו על הלבנה, על החומוס, על הטחינה והפול, טובלים בו את פת הלחם עם הזעתר, לפעמים אפילו סתם שותים אותו. לפני כמה שנים ביקרתי בביתו של מחמוד אבו זולוף, הבעלים של עיתון "אל־קודס" בשועפט, ומצאתי אותו שותה חצי כוס שמן זית לארוחת הבוקר.

גם ברחבי העולם זוכה שמן הזית לעדנה. הרפואה גילתה את סגולותיו הבריאותיות, הביקוש גבר, המחיר עלה. בגדה מוכרים פח שמן של 16 ליטר ב-400 שקל, אפילו 500 אם מדובר בשמן איכותי במיוחד מנפת בית לחם - שם מגדלים את הנבאלי, הזן המשובח של הזיתים (לעומת הצורי, שממנו מופק השמן הרגיל).

ניצול מקסימלי של הזיתים, העץ, השמן והגפת

שמן הזית הוא לא רק ענף חקלאי־תעשייתי מרכזי, אלא גם דרך של לא מעט משפחות לחזק את הכלכלה הפרטית. אבו חסן הוא סגן מנהל בית ספר ממזרח ירושלים, שירש מאבותיו עשרות דונמים של זיתים עתיקים ממערב לרמאללה. מיד לאחר הגשם הראשון, שמוריד את האבק מהעצים ומשפר את איכות הפרי, הוא מתחיל את המסיק. אבו חסן יוצא לכרם, פורס את המחצלות מתחת לזיתים ומגייס למסיק פלאחים מכפרי הסביבה. בתמורה הוא משלם להם בחצי מהיבול ובחלקי עץ, שאותם הם מוכרים לגילוף בתעשיית המזכרות של בית לחם.

את הפרי הוא מעביר לאחד מ-300 בתי הבד שבגדה. כמעט כולם עובדים 24 שעות ביממה, וצריך להזמין להם תור מראש. גם לבעלי בית הבד אבו חסן משלם בתוצרת - 10% מהשמן המופק. את השמן הנותר אבו חסן לוקח הביתה, לשימוש אישי ולחלוקה לקרובים ולחברים. בימי ילדותו היה אביו של אבו חסן לוקח מבית הבד גם את הגפת, פסולת הזיתים הנותרת בבית הבד, ומכין ממנה חומר בעירה לחימום מים לרחצה; היום כבר לא עושים זאת. אבל את שאריות השמן הפרטי שלו - מה שעומד במזווה יותר משנה וחצי - הוא לוקח למפעל סבון קטן ברמאללה, שם מייצרים לו סבון שמן זית, שאהוב עליו מאוד.

תגיות