במת כלכליסט: לא חוזרים למשבר שנות השלושים

האם חיסול חמשת בנקי ההשקעות הגדולים בוול סטריט מעיד על דמדומי הקפיטליזם כפי שהכרנו אותו? והאם אנחנו חוזרים למסקנותיו של קיינס בעקבות השפל הגדול, על הצורך במעורבות ממשלתית במשק? לכאורה כן: AIG וענקיות המשכנתאות הולאמו, ואפילו ג'ורג' בוש הסופר-קפיטליסטי מנסה לשכנע את הקונגרס להוציא 700 מיליארד דולר לקניית חובות משכנתה גרועים.

שלוש נקודות הבדל

אבל האמת היא אחרת. קודם כל, למרות הכותרות, לא התרחשו הלאמות, אלא אספקת אשראי לגופים שקריסתם היתה מזעזעת את כל עולם הפיננסים. AIG מקבלת קו אשראי מהמדינה של עד 85 מיליארד דולר בריבית רצחנית של יותר מ-11%, ומשעבדת תמורתו 80% ממניותיה. כאשר AIG תחזיר את החוב, יוחזרו לה המניות.

במקרה של פאני מיי ופרדי מק, ענקיות המשכנתאות, הן היו ממילא סוכנויות פדרליות עם ערבות סמויה של הממשל לחובותיהן, ובעת צרה הממשל הפך את ההתחייבות הסמויה למפורשת.

שנית, המצב היום שונה לגמרי מאשר בשנות השלושים. אז העולם בעצם לא התאושש עדיין ממלחמת העולם הראשונה ומקריסת הסדר הישן בעקבותיה. קריסה זו התבטאה בעליית בריה"מ, באינפלציה הגבוהה בבריטניה ובעליית הפאשיזם באיטליה. המצב היה אז הרבה יותר מפחיד מהיום.

כשהנשיא רוזוולט אמר עם היבחרו ב־1932 "אין לנו ממה לפחד אלא מהפחד עצמו" הוא התכוון לפחד מדברים הרבה יותר יסודיים מאשר כמה שנים של מיתון ואבטלה. הוא התכוון לפחד מערעור הדמוקרטיה, מקריסת הקפיטליזם וממהפכה קומוניסטית. הרי מרקס חזה את התמוטטות הקפיטליזם לאחר סדרת משברים כלכליים.

היום כמובן אין אלטרנטיבה לכלכלת השוק, אחרי שכל המדינות עברו למודל קפיטליסטי. ברית המועצות התפרקה. סין אימצה מנגנוני שוק. וגם ארצות מזרח אירופה עברו לכלכלת שוק וצורפו לאיחוד האירופי. הוויכוח היום הוא בין גוונים שונים של כלכלת שוק - הגוון הוורוד של הסוציאל-דמוקרטיה האירופית והגוון הכחול של השמרנות הכלכלית האמריקאית.

שלישית, הלקחים התיאורטיים של המשבר של 1929 אמנם נמצאים ברקע של הטיפול במשבר הזה, אבל הם לא קיינסיאניים במובן המיידי של התורה אשר הוצגה בספרו. הניסיון של קיינס כמשקיע מצליח מאוד הביא אותו לחוסר אמון גמור ברציונליות של השווקים הפיננסיים. קיינס ראה את שוקי המניות כ"תחרות יופי שבה המנצח הוא זה שבוחר באותה מועמדת שרוב השופטים בוחרים בה". לא הערך המהותי של המניה, כלומר הנכסים שבבעלות החברה שהנפיקה אותה, הוא שקובע את ערכה, אלא רק מה שהמשקיעים האחרים בשוק חושבים עליה.

הטיפול במשבר הנוכחי מניח ששוק ההון יכול לתפקד היטב, והוא כרגע במשבר פיננסי זמני. הנגיד האמריקאי, בן ברננקי ושר האוצר הנרי פולסון מבינים את הדינמיקה של משברים ואת אובדן האמון של המשקיעים, שעלול להביא לנזקים חמורים למערכת הפיננסית ולמשק. הם משתמשים ביכולת של הממשלה לתת אשראי לגופים במצוקה כדי להקטין את נזקי המשבר. הכוונה, אם כך, היא לשקם את יכולת השווקים הפיננסיים לפעול, ואין כאן הצבעת אי־אמון בשיטה הקפיטליסטית, ואפילו לא בשוקי ההון עצמם.

על אי־שוויון ורגולציה

אם אין כאן ויכוח על עצם השיטה ועל יסודותיה, מה בכל אופן ניתן ללמוד מהמשבר הנוכחי על היישום הנכון של כלכלת שוק? הטענה היא שיש שני מקורות למשבר הנוכחי: קידוש האי־שוויון והרתיעה מרגולציה ממשלתית. הרתיעה מרגולציה אפשרה לגופים פיננסיים גדולים לפעול למעשה ללא פיקוח ולקחת סיכונים מטורפים. התפיסה התרבותית שהתפתחה באשר לאי־שוויון גרמה למצב שבו אנשים מרגישים שהם חייבים להרוויח המון כסף, מה שנתן מוטיבציה ללקיחת סיכונים מופרזים.

לגבי הנקודה הראשונה: ארצות הברית (וגם ישראל) מובילה בעולם המערבי במדדי אי־שוויון. ויכוח זה הוא ותיק, ונתייחס לטענות הכלליות בו לפני שנצלול למשבר הנוכחי. הטענה של אנשי השוק החופשי בארה"ב ובישראל בעד האי־שוויון היא שאף שאולי אינו סימפטי, לאי־שוויון תפקיד חשוב בצמיחה הכלכלית.

צריך לתמרץ את מי שמייצר צמיחה במשק, ובסופו של דבר פירות הצמיחה יחלחלו לכולם. המודל הכלכלי האירופי, לעומת זאת, מייצר פחות אי־שוויון, בזכות התערבות המדינה בשווקים שונים, מיסוי גבוה יותר ותשלומי העברה גבוהים יותר.

אנשי השוק החופשי טוענים שאירופה סובלת מאירו־סקלרוזה, הסתיידות עורקים שמפריעה לעסקים. כהוכחה לכך הם מביאים את נתוני הצמיחה האמריקאית, שהיו בשנים האחרונות מעל נתוני הצמיחה של ארצות אירופה הקלאסית (גרמניה וצרפת), ואת נתוני האבטלה הגבוהים יותר בארצות האירופיות.

והנה, למרבה הפלא, הנתונים האחרונים של ה־OECD מראים שהצמיחה באירופה בשנים האחרונות היתה דומה לצמיחה בארה"ב או גבוהה ממנה. למשל, בהשוואה של צמיחת התמ"ג לנפש מוצאים כי ב־1999-2008 גוש היורו צמח ב־1.8% בממוצע, לעומת 1.6% בארה"ב. צרפת וגרמניה צמחו ב־1.5% באותה תקופה, ובשנים 2005-8 הצמיחה בהן גבוהה מזו שבארה"ב.

בבת אחת התנפצו אל סלע המציאות כל התיאוריות על יתרונות השיטה האמריקאית. איך דבר כזה יכול לקרות? נתוני צמיחה כלכלית עוברים כדרך שגרה רביזיות מהותיות על ידי יצרניהם, הלשכות לסטטיסטיקה: מה שנראה כשפל נהפך לגאות, ולהפך. בשנים הרלבנטיות הסטטיסטיקאים האמריקאים טעו כלפי מעלה, והאירופים טעו כלפי מטה (לתופעה זו נהג לקרוא ד"ר מאיר סוקולר "העבר עוד לפנינו").

אין דמיון למשבר של 1929

ומה באשר לתיאוריה על התמריצים שהשוק בארה"ב מעניק למי שתורם לצמיחה, יותר מאשר באירופה? כאמור, יש באירופה כלכלת שוק פורחת, והרגולציה כנראה אינה מפריעה לעשות עסקים ולצמוח. לעומת זאת, התמריצים שפעלו בוול סטריט היו מוגזמים, והמחסור ברגולציה גרם לכך שהם הביאו ללקיחת סיכונים שהיתה מעל ומעבר למה שהיה טוב למשק ולבנקי ההשקעות - שחדלו לאחרונה להתקיים.

יתרה מזאת, בשנות נשיאותו של בוש הבן כל פירות הצמיחה הגיעו רק לחמישון העליון, והשכר הריאלי לא עלה. כלומר העובדים לא תומרצו על הצמיחה שלה תרמו, כי הרי הפריון לעובד כן גדל. כאשר רצו רוב האמריקאים להגדיל את צריכתם הם נאלצו לקחת משכנתאות, וכשהמשק האמריקאי נכנס למיתון חלקם פוטר מעבודתו ונאלץ לוותר על דירתו. גם המלווים ספגו הפסדים, כי ערך הדירות ירד ולא כיסה את ערך המשכנתה. מכאן שהאי־שוויון באמריקה והתמריצים הלא נכונים הם בבסיסו של המשבר הנוכחי.

המשבר הפיננסי האמריקאי אם כך אינו דומה לזה של 1929, ולא יביא למשבר כלכלי עמוק שיימשך עשור. מאלף לראות איך השקפות מוצקות על אי־התערבות ממשלתית מתנפצות אל סלעי המציאות והשכל הישר. נקווה שגם אצלנו יפגינו אותו אומץ וראש פתוח.

הכותב הוא פרופ' לכלכלה באונ' בן־גוריון, עמית בכיר במכון ון ליר ולשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל