מתי מפסיקים להיות צעירים?

שי אגסי יכול להצביע על רגע אחד מכונן, שבו חייו השתנו. נקודת זמן שממנה ואילך הוא לא יכול היה לחזור ולהיות שי אגסי הישן, ולא לעסוק במה ששי אגסי הישן עסק בו.

הרגע הזה התרחש לפני שלוש שנים, בכנס "מנהיגים עולמיים צעירים" שנערך בדאבוס, שוויץ. "הרעיון של הוגה הכנס, קלאוס שוואב, הוא לתת לבערך אלף חבר'ה צעירים מבטיחים, בני 40-35, מקום להיפגש וליצור נטוורק", מספר אגסי. "מערבבים שם אנשי עסקים עם אנשי אקדמיה, פוליטיקה ומנהלי ארגוני סיוע למיניהם. ההנחה היא שמתוכם, ה-500 שיגיעו לבסוף, בגיל 50 או 60, למארג של הכוח העולמי, כבר ידברו אחד עם השני. שוואב נתן לנו להבין שהוא נותן לנו מתנה, ומצפה שנעשה איתה משהו מועיל.

"הציגו בפנינו את השאלות הגדולות של האנושות באותו זמן, ופשוט נתנו לנו לדבר. חבורה מדהימה של אנשים, מראול גנדי (בנו של רג'יב ונכדהּ של אינדירה גנדי), שבונים אותו להיות ראש ממשלת הודו ולהנהיג מדינה של 1.3 מיליארד איש, דרך ג'ונתן סורוס, שבונים אותו להיות הג'ורג' סורוס הבא, ועד ניקולס זנסטרום, שבנה את סקייפ.

"אבל הסיפור המדהים באמת שם היה של ואן ג'ונס, בחור שחור שגדל באוקלנד, ארצות הברית, בקושי גמר תיכון והצליח, בגלגול חיים נדיר, לקבל מלגת לימודים ב-Yale ולהשלים תואר במשפטים. זה בנאדם שכל החיים לא ראה כסף, אבל בסוף הלימודים, במקום ללכת לוול סטריט הוא חוזר לאוקלנד. שם הוא מקים מוסד שאוסף אליו ילדים שנשלחו למוסדות לעבריינים צעירים, כדי להחזיר אותם למסלול חיים. בתמורה הוא דורש מהם להחזיר לקהילה באמצעות 'עבודה ירוקה'. היום התוכנית שלו, Green For All, הפכה לפדרלית ומתוקצבת על ידי הממשל במיליוני דולרים.

"אותו ואן ג'ונס נעמד בבוקר היום השני של הכנס, ואחרי שתיקה ארוכה אמר לנו: 'מה קרה לכם, אנשים? מה, שכחתם לארוז את הלב כשבאתם לכאן? מה זאת אומרת 'הבעיה של 6,000 ילדים שמתים מדי יום בעולם מאיידס'? תחשבו על כל אחד מהם בנפרד. לא עם הראש, לא עם פתרונות כלכליים. תחשבו עם הלב.

"שלושה ימים עם ואן ג'ונס, אתה חוזר בנאדם אחר. פתאום, אחרי שבכל יום עבודה ב-SAP אתה שובר את הראש בשאלות כמו איך אני מתחרה במיקרוסופט, מישהו בא ושואל אותך: תגיד, אתה יכול לעשות משהו בעניין העוני? יש לך רעיון איך לפתור את שאלת האיידס באמצעים כלכליים? כל תפיסת העולם שלך משתנה".

זו נשמעת חוויה כמעט רוחנית

"זה לא רוחני. זה כמו שאני אתפוס אותך וארים אותך כל כך גבוה מעל המבוך שבו אתה חי, ואז תוכל לראות שני דברים. אחת, אתה בתוך מבוך קטן. שתיים, הוא חסר משמעות לחלוטין. מאותו רגע אתה רק רוצה לצאת החוצה, כי אתה לא רוצה לחזור לחיות במבוך. זה מה שקרה לי".

על האי, באתגר החסינות

 

הביוגרפיה של אגסי נטחנה עד דק לאורך שנים של עיתונות ישראלית, החוגגת עד לזרא כל הצלחה של צעירים מקוממים בעולם - ואגסי סיפק לה הרבה כאלו. אם מישהו החמיץ במקרה איזה פרט, בשנה שחלפה מאז השיק אגסי את חברת בטר פלייס ואת המיזם השאפתני של המכונית החשמלית, נהפכו הפרטים הביוגרפיים שלו לפתיח של אין־ספור כתבות, האחרונה והארוכה שבהן התארחה על שער מגזין הטכנולוגיה המוביל בעולם "Wired". 7,100 מילה, למיטיבי קרוא.

נגמור עם זה מהר: אגסי נולד ברמת גן, 1968, גדל בארגנטינה, שם שהתה משפחתו בשליחות, בגיל 15 סיים תיכון, שב לארץ והתקבל לטכניון. בגיל 18, רגע לפני סיום תואר ראשון במדעי המחשב, תאונת דרכים קשה קטעה את המירוץ. לאחר שחרורו מצה"ל הקים עם אביו, ראובן אגסי, את הסטארט-אפ הראשון שלו, קוויקסופט. אחר כך הקימו השניים את Top Tier, שיצרה מעיין פורטלים ארגוניים.

חברת באאן ההולנדית קנתה מהם את החברה תמורת 110 מיליון דולר ("חתמתי על ההסכם בדיוק ביום הולדת 30 ויום"), אחר כך האגסים רכשו חלק מהבעלות חזרה, וב-2001 נמכרה טופ טיר לענקית התוכנה הגרמנית סאפ תמורת 400 מיליון דולר. המון כסף. אגסי השתלב בדירקטוריון סאפ והתקדם בסולם הניהול.

ב-2003 הופיע ברשימת 20 האנשים המשפיעים ביותר על הכלכלה העולמית של המגזין "Time". בהמשך היה מועמד לתפקיד היוקרתי של מנכ"ל סאפ, עד שבמרץ 2007 הודיע במפתיע על התפטרותו. ההארה שחווה בדאבוס קיבלה משמעות מעשית.

"כשעזבתי את סאפ - ובניגוד לדעה הרווחת, לא פוטרתי אלא התפטרתי שלוש פעמים ופשוט לא האמינו לי - באו קולגות לשאול למה", הוא משחזר. "עניתי להם: 'אתם לא יודעים, אבל אתם על האי ב'הישרדות'. מדי פעם מישהו נותן לכם שרשרת פלסטיק ואתם חושבים שניצחתם באתגר החסינות. אבל זאת רק שרשרת פלסטיק, תירגעו. אין מה לנהל קרבות פנימיים על האי אחד נגד השני כדי לקבל שרשרת פלסטיק. ואת התובנה הזאת אתה לא יכול לקבל עד שלא יצאת מהאי וראית שזאת רק תוכנית טלוויזיה.

"הכנס בדאבוס היה נקודת שינוי מבחינתי. שם הבנתי שיש משהו הרבה יותר חשוב. חזרתי משוויץ ואמרתי: 'השתנו לי החיים. אני עוד לא יודע איך, אבל הם השתנו'. שם, בכנס, התחיל הרעיון לפרויקט Better Place. אמרתי שם שאני הולך לעשות שמדינה אחת תרוץ בלי נפט, ושכנראה זו תהיה ישראל".

השינוי הזה היה יכול לקרות גם אם היית מגיע לכנס צעיר יותר, בגיל 25 נניח?

"גם אם כן, היכולת לבצע את השינוי לא היתה קיימת. במבט לאחור, כל מה שעשיתי בחיים היה בעצם הכנה לבטר פלייס. אנחנו עוברים בחיים סט של שלבים. כל שכבה היא בעצם הכנה לשכבה הבאה: בהתחלה אתה לומד, אחר כך מגיע שלב היישום, אחר כך אתה בונה לעצמך, ולבסוף בא השלב שבו אתה נותן לזולת. פעם היית מגיע לזולת בגיל 60. היום יש לא מעט אנשים, וגם אני התברכתי בזה, שמגיעים לשלב של לתת לזולת בגיל הרבה יותר צעיר. זאת ברכה מטורפת. החוכמה היא לבוא ולומר: 'יש לי כנראה 40 שנים של נתינה, איך אני אעשה את זה עם אימפקט מרבי'".

אתה תמיד מתעקש על האימפקט הכי גבוה?

"אחרת אתה מבזבז משאבים".

זה לא מעייף?

"זה מעייף. אבל מעטים מגיעים למדרגה של ה־mission, המשימה שלך בחיים. משימה שאם אתה לא תעשה, אף אחד לא יעשה. הרבה מאוד אנשים לא מוצאים את הגדרת המשימה שלהם. מי שמוצא, הופך להיות הרבה יותר שמח".

במה זה מתבטא?

"מאז שאני בבטר פלייס לא היה לי יום אחד רע. אני הרבה יותר שמח ממה שהייתי בסאפ, זה בכלל לא בר השוואה".

אנשי הכסף ואנשי המהפכה

 

הראיון התקיים בבית הישראלי של אגסי, שהוא בעצם דירת מלון בהרצליה, חלל עצום עם פרקט, פלזמה וחלונות ענק, מהרצפה עד התקרה, שמכניסים פנימה נוף עוצר נשימה: חוף לבן, ים כחול, גגות אדומים. מהקומה ה־18 של המלון בריכות הווילות של הרצליה פיתוח, על צורותיהן הגיאומטריות, נראות כמו קוביות טטריס תכולות. אפשר לדמיין אותן נופלות לכיוון קו החוף, משתלבות זו בזו, משלימות שורות ונעלמות ב"פוף".

ייתכן שכאן טמון חלק מהאנטגוניזם, מהסקפטיות המעט מרושעת שבה נתקל לעתים המיזם של אגסי, דווקא בישראל. אנחנו חיים בעידן שבו גם את המהפכות הגדולות עושים אלה שיש להם. לאנשים שרוצים לשנות את העולם כבר לא קוראים מרקס או לותר קינג, אלא גייטס ובאפט ואגסי. ובמקרה של אגסי, אם המהפכה שלו תצליח, העולם ישתנה, וגם הוא עצמו ירוויח הרבה יותר כסף.

תוסיפו לזה את "תעודת ההכשר" הירוקה שהוא מספק לאחים עופר - הסדין האדום של ארגוני הסביבה, ובו בזמן המשקיעים הגדולים בבטר פלייס - והרי לכם בסיס מוצק ליחס חשדני.

אגסי אומר שהוא בחר במודע באפשרות שבה טמון הסיכון הגדול ביותר לשמו הטוב. "24 שעות מהרגע שעזבתי את סאפ, קיבלתי מאה הצעות עבודה", הוא אומר. "יותר מזה - באו בעלים של חברה ואמרו לי: 'בוא תקנה את החברה מאיתנו, ניתן לך 70% בהלוואה, ותנהל אותה'. לא אגיד מי, כי יישמע מטורף שלא לקחתי, אבל ההצעות היו באמת מטורפות. ברובן היה סיכון הרבה יותר נמוך לרפיוטיישן שלי. הייתי יכול לבחור לנהל חברה בעמק הסיליקון, בתחום שאני מכיר, ב־7% מאמץ ממה שאני משקיע היום, והייתי עושה את זה בהצלחה. לא סתם הציעו לי, יודעים שאני מסוגל.

"אבל אני בחרתי באופציה שיש בה הכי הרבה סיכון לרפיוטיישן. היא הכי מסוכנת מבחינתי כי היא בינארית: או שאני מצליח, או שלא, והסיכויים הם לא 50:50. הסיכון גדול במיוחד, כי אתה אפילו לא יודע מה אתה לא יודע. יכול להיות שברגע זה חברה מתחרה עובדת באותו תחום, יכול להיות שחברות מכוניות יחליטו שלא מתאים להן, שמדינות לא יאשרו לי לפעול אצלן. המון חלקים בפאזל, ואני לא קפצתי למשימה עם מימון ידוע מראש, עם חברת מכוניות שהסכימה מראש או עם מדינה שאימצה את הרעיון. נכנסתי בידיעה שיכול להיות שזה לא יצליח".

למה?

"כי מרגע שקיבלת את זווית המקרו, אתה לא יכול לחזור אחורה. ללכת להתעסק במיקרו, לנהל כל חברה בוואלי, לפתח סטארט־אפ או כל דבר עם אימפקט יותר נמוך, זה לא מעניין".

גאון או משוגע

 

אתה מכין את עצמך גם לכישלון?

"ככה התקבלה ההחלטה. ביום שבו החלטתי הסתכלתי על שתי אפשרויות: הראשונה - שאני נשאר בסאפ, ובמסלול הכי אופטימי הופך למנכ"ל ומביא אותה בגיל 50 להיות חברת התוכנה הגדולה בעולם. השנייה היתה ההפך הגמור: אני מקים את בטר פלייס, ובמסלול הכי גרוע, כשאני בן 50, השינוי בעולם קורה, המכוניות החשמלית מחליפות את המכוניות הרגילות, אבל אני ובטר פלייס לא ניצחנו. רק גרמנו לשינוי בשוק, אבל מישהו אחר כבש אותו. כשהסתכלתי על שתי התוצאות המנוגדות הללו, לא היה לי שום ספק שאני הולך לעשות את הצעד עם המשמעות הגלובלית".

כי להיות בן 50 מנכ"ל סאפ לא נראה לך מוצלח מספיק?

"בשביל מי שהתחיל לתכנת בגיל 7, 43 שנה אחר כך להיות מנכ"ל חברת התוכנה הגדולה בעולם זה מדהים. בהחלט יופי של קריירה, אבל קריירה. התפקיד השני הוא משימה, הוא ייעוד".

בעצם התהליך העולמי הותנע. כמעט כל חברת מכוניות מתעסקת היום בפיתוח מכונית חשמלית. לפי הגדרתך, אתה כבר לא יכול להיכשל.

"אבל לא ידענו את זה כשיצאנו לדרך. תיזכר רק בציניות סביבנו עם הקמת בטר פלייס. השאלה אז לא היתה 'האם בטר פלייס תצליח?'. השאלה היתה 'גאון או משוגע?'. הוא מבין על מה הוא מדבר? דיברו על הנורה של מרידור. היום הדיאלוג שונה. שאלת המשימה היא כבר לא שאלה".

ועדיין חשוב לך להיות הראשון, הכי מצליח, גם בבטר פלייס?

"חשוב לי משהו אחר. מה שלמדתי מאז שהתחלתי לחשוב על רעיון המכונית החשמלית, הוא שיש סיכון מאוד גבוה בפתרון חלקי שלא יעבוד, ולא משנה מי יספק אותו. הפחדה של הציבור תאט את התהליך באופן משמעותי. חייבים פתרון שלם בעבור הצרכן. ואין לנו זמן, לא נוכל להמשיך לקיים את צורת החיים של העולם המערבי בלי פתרון לדלק שצורכות המכוניות".

ואם מישהו יקדים אותך?

"עשר".

תהיה כן לרגע.

"מאה, אלף. אין בעיה. אני לא מתחרה עם אף אחד".

אתה לגמרי מתחרה. אתה מקים חברה, אתה שומר בסוד את מה שאתה עושה, את הטכנולוגיה שאתה מפתח.

"לא נכון. הקמתי חברה ויש לי אחריות כלפי המשקיעים, אבל אני לא שומר בסוד את מה שאנחנו עושים. הטענות כלפינו הן שאנחנו חושפים יותר מדי. שאנחנו טועים מבחינה עסקית, כי די מהר חשפנו את כל הפתרון. לא את הפרטים הקטנים אולי, אבל אם יש ביקורת כלפי הניהול, היא סביב חשיפת היתר.

"חלק מהסיבה שעשינו את זה, היא שאמרנו שאנחנו מחפשים לעשות שינוי, ולא יכולים להיות מונעים רק מהאינטרס העסקי של בטר פלייס. הרי אם בטר פלייס היתה מוכרת מיליון מכוניות בשנה היא היתה חברה רווחית מדהימה, אבל 69 מיליון נוספות היו נמכרות עם בנזין ובעצם לא עשינו כלום. המטרה בחשיפה היתה לגרום לשוק בדיוק את מה שקרה לו. המטרה היתה להביא את חברות המכוניות להבין שהשינוי בלתי נמנע. להביא את בוב לוץ (סגן נשיא לפיתוח בג'נרל מוטורס) לומר שתהליך חשמול המכונית הוא בלתי הפיך ויותר מהיר ממה שאתם חושבים, וכמוהו שאר הבכירים בעולם הרכב. התהליך הזה הוא מה שיביא אותנו ל-70 מיליון מכוניות חשמליות בשנה, במקום 70 מיליון מכוניות על דלק".

ואיפה אתה בתהליך הזה?

"אני האוונגליסט. אני שכנעתי אותם שלא משנה מה הם יעשו, זה יקרה. ועכשיו השאלה היא אם הם יעברו לצד השני, או שייפלו בצד שהולך למות. עשיתי זאת לא על ידי כך שהלכתי לשכנע אותם אחד־אחד, אלא פשוט הראיתי תוכנית פעולה והוכחתי שהיא תקרה. הבהרתי שלא חשוב מה הם יעשו, אני הולך לממש את תוכנית הפעולה הזאת - והתוצאה תהיה שינוי עסקי יסודי של תעשיית המכוניות והדלק. אף אחד לא רוצה להיות בצד הלא נכון של המפנה".

אז אתה יכול לעבור הלאה?

"לא. זה ההבדל בין להיות נביא זעם לבין לעשות את מה שאנחנו עושים. לא באתי עם חזון ואמרתי 'עכשיו שמישהו יבצע', אלא לקחתי אחריות על התוכנית, שמתי את עצמי במרכז היישום של החזון. זו אחריות הרבה יותר גדולה. לכן אני המנכ"ל, לא היו"ר של בטר פלייס".

מה זה דורש ממך אישית?

"את כולי".

שזה אומר?

"שאין משהו שאתה לא נותן. אני נוסע לאן שצריך, מתי שצריך, לא משנה השעות, הלילות, השינה. אם יש פגישה שאני דרוש בה, אני נמצא. זה שאני פה עכשיו בסוף שבוע, ולא נמצא בפאלו אלטו עם אשתי ושני הילדים, זה תשלום מאוד יקר".

טבעת הכוח בידי

 

הטוטאליות הזאת היתה אצלך לאורך כל החיים?

"כן".

איך אתה מסביר את זה?

"כשאתה בתוך המבוך, אתה חייב לשכנע את עצמך שזאת המשימה שלך. וגם יש משהו נורא ממכר כשאדם גדול כמו מייסד סאפ האסו פלאטנר, האיש שהמציא את התעשייה הזו, לוקח אותך תחת חסותו ומוכן ללמד אותך באופן אישי. זה כמו לעבוד תחת הנרי פורד היום, בתחום הרכב. יש בזה משהו אולטימטיבי, בוודאי בעבור ילד שגדל על האנשים האלה וקרא ספרים עליהם. פתאום אתה במעגל הזה ופתאום אתה נחשב אחד מהם. יש בזה משהו נורא ממכר. זה כמו טבעת הכוח בשר הטבעות, נורא קשה לזרוק אותה.

"מצד שני, כשאתה מקבל טבעת שהיא לא כוח עבורך, אלא כוח לעשות שינוי, עם משמעות רחבת היקף - ואין לך מה לזרוק אלא את עצמך לתוך זה - זה הרבה יותר ממכר. זה מחזיר לך הרבה יותר".

יש דברים שאתה יכול לומר שאתה מבין אותם היום אחרת מכשהיית בן 30, למשל? עניינים שבהם אתה מתנהג אחרת?

"בין גיל 30 ל־40 יש המון שינוי. לי קרו שני דברים בתקופה הזאת: הראשון הוא שקיבלתי עצמאות כלכלית. אני לא צריך לדאוג יותר לעצמי או למשפחה שלי, כל המעגלים סביבי הסתדרו. החופש הנדיר הזה, שהרבה אנשים לא זוכים לו אף פעם, הוא מדהים.

"הדבר השני שקרה הוא שלמדתי לעשות סקיילינג (להתאים גודל). בשש השנים בסאפ למדתי איך להפוך רעיון חדשני לפתרון גלובלי. איך לעשות שינוי של מערכת התחבורה של מדינה, על ידי מאות שחקנים שעובדים יחד לכיוון של פלטפורמה אחת".

ותובנות שאינן ניהוליות?

"שי של 30 היה יותר נמהר משי של 40, אבל שי של 40 לא הרבה יותר שקול. ה־DNA נשמר. אני חדור אמונה והולך עם זה עד הסוף. לשי של 20, אגב, היו שני כפתורים: אדום או שחור".

מה קרה כשלחצו עליהם?

"מקס הלוחם בדרכים או נביא הזעם. היום יש ניואנסים. אבל זה לא הופך את עורך".

הגיל הוא נון פקטור

 

נשארו לך חברים מתקופות קודמות?

"המון. מכל חברה שעברתי בה".

איפה חגגת 40?

"בסן פרנסיסקו. עשיתי מסיבה, הזמנתי את עידן רייכל שישיר, ובאו המון חברים מכל העולם. מסאפ ומטופ טיר, מדנמרק, מצרפת, מגרמניה, מישראל".

אתה עוד צעיר?

"לגמרי".

מי לא צעיר?

"מי שמפחד".

מפחד ממה?

"פחד מכישלון זה פחד מרסק ומשתק".

עד מתי תהיה צעיר?

"עד שאתחיל לפחד. כל חיי הייתי 'הכי צעיר ב...'. בבטר פלייס זו הפעם הראשונה שאני עובד עם אנשים שבממוצע יותר צעירים ממני. בדירקטוריון של סאפ, הכי צעיר חוץ ממני היה בן 50. לכן גיל הוא נון פקטור מבחינתי".

איך זה לעבוד עם אבא?

"פריבילגיה. אבא שלי לימד אותי ללכת, בחיים ובעסקים. האקסיומות הראשונות, היחס לעובדים, תפיסת הכסף, לקיחת הסיכונים הראשונים, הכישלונות הראשונים, הוא לימד אותי אותם".

ומה אמא שלך לימדה אותך?

"להרגיש. היא אשת עסקים מדהימה, שניהלה חברת אופנה וחשה את העסק שלה בנימים האמוציונליים שלה".

ומה אתה נותן לילדים שלך?

"ללכת. אני מאמין במשפט שאומר 'בלוטים לא צומחים בצל של העץ הגדול'. אני משתדל לא להיות הצל מעליהם. אני משתדל לתת להם למצוא את השאלות שלהם לבד".