פשיטת הרגל של מדע הכלכלה

במובן הרחב, אנחנו עדים לפשיטת רגל של מדע הכלכלה המודרני. הדוקטרינה הכלכלית חשבה ביוהרתה שהצליחה לפתור את בעיית היציבות. כמובן, אמרו הכלכלנים, יהיו תקופות של מיתון, אבל הסיכויים לקריסה כלכלית גדולה קטנים עד זניחים, כיוון שידוע איך המערכת עובדת ואפשר לנקוט צעדי מניעה. הדבר המטריד במשבר הנוכחי הוא שהאירועים אינם מצייתים למודל המקובל של מחזורים עסקיים או לפתרונות ספרי הלימוד המוכרים.

ייחודו של המשבר הוא בניגוד החד שבין "הכלכלה האמיתית" של ייצור ומקומות עבודה לבין השווקים הפיננסיים הסוערים שיש בהם מניות, אג"ח, בנקים, קרנות הון וכדומה. למרות ירידה של 60% בבניית בתים חדשים מתחילת 2006, הכלכלה האמיתית סבלה עד כה מנסיגה קלה בלבד. נכון שיש 605 אלף משרות פחות משהיו בדצמבר, אבל במשק ישנם עדיין 137.5 מיליון מקומות עבודה.

המשבר הפיננסי מאיים בינתיים, השווקים הפיננסיים נמצאים על סף היסטריה. השאלה היא אם ההיסטריה הזו תדחוף את הכלכלה האמיתית למיתון עמוק או גרוע מכך, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי למנוע זאת.

המושג שמייצג את המיינסטרים בלימודי מקרו־כלכלה הוא "ביקוש". אם ביקושים נמוכים מאטים את הכלכלה, הממשלה יכולה לשפר את המצב על ידי האצת הביקושים דרך קיצוץ במסים, הגדלת הוצאות הממשלה או הורדת הריבית. אם ביקושים גבוהים מדי יוצרים אינפלציה, הממשלה יכולה לעצור אותם באמצעות הטלת מסים, קיצוץ הוצאות הממשלה או העלאת הריבית.

כלכלנים שמחזיקים במסורת הזו עוקבים אחר ההתנהגות של צרכנים ושל עסקים. האם מכירות המכוניות בשפל? עד כמה חברות מעלות מסים? ומה עם הרווחיות? תוכנית ההמרצה של 152 מיליארד דולר שאישר הממשל מוקדם יותר השנה היתה דוגמה קלאסית לניהול ביקושים. זה לא עבד בעיקר מפני שהמשבר נבע מהשווקים הפיננסיים המפוחדים.

הפסדי עתק מניירות ערך מגובי משכנתאות גרמו לכמה מוסדות פיננסיים להתמוטט. הפחד התפשט, ומוסדות פיננסיים אחרים החלו להיזהר מלעשות עסקאות זה עם זה, כיוון שאף אחד לא ידע מי מהבנקים יציב ומי עומד לפשוט רגל.

לדעת שר האוצר הנרי פולסון ויו"ר הבנק המרכזי של ארצות הברית בן ברננקי, המשבר הפיננסי הזה מאיים כעת על הכלכלה האמיתית.

חברות תלויות בהלוואות בנקאיות או במכירת אג"ח בניהול היומיומי שלהן, לקניית מלאי ולתשלום לספקים ולעובדים עוד לפני שמתקבלות ההכנסות ממכירות. פולסון וברננקי החליטו ששוקי האשראי נכנסו להקפאה. משקיעים בפאניקה החליפו אג"ח חברות באג"ח ממשלתי, בנקים לא הלוו זה לזה. אם המצב יימשך, הם חשבו, צרכנים וחברות לא יקבלו אשראי חיוני.

אם דוחים את המסקנה הזו, כפי שכמה כלכלנים אכן עושים, המשבר כולו נהפך לפארסה. המתנגדים למסקנה מעירים שהאטה כלכלית כרוכה תמיד בהפסדים ובמהומות. הפעם הזאת איננה שונה.

אבל כלכלנים רבים אחרים מסכימים עם פולסון ועם ברננקי. "אם לא נצליח להרגיע את שוקי האשראי לטווח קצר, מצפה לנו מיתון חמור למדי", אומר מייקל מוסה ממכון פטרסון לכלכלה בינלאומית. "אם עסקים לא יוכלו להתגבר על החובות שלהם לטווח הקצר, הם יתחילו לשאול את עצמם איפה אפשר לחסוך, והם יפטרו עובדים ויקצצו בהוצאות כדי להימנע מפשיטת רגל".

לרוע המזל, אין לנו ניסיון בייצוב שווקים פיננסיים, והנושא היה בשולי מדע הכלכלה עד כה. רוב הזמן, שווקים אמורים להתנהל באופן חופשי. אז מתי ההתערבות מוצדקת? ואיך היא אמורה להתנהל?

הבנק המרכזי היה בשוק

כמובן, כלכלנים מכירים בכך שהבנק המרכזי צריך לשמש "מלווה של מוצא אחרון", ובכך שהעובדה שממשלת ארה"ב נתנה לשתי חמישיות מהבנקים לפשוט רגל בשנות השלושים החמירה את השפל אז. אבל יצירת ביטוח הפיקדונות ב־1933 נחשבה לצעד שימנע בהלה מצד בעלי הפיקדונות, ואת המראות של אזרחים שמיהרו למשוך פיקדונות ורוקנו את הבנקים ממזומנים.

תפקיד המלווה של מוצא אחרון לא צפה מעולם מערכת פיננסית חובקת עולם שמעבירה אשראי לא רק דרך בנקים, אלא גם דרך קרנות גידור, קרנות רכישה פרטיות, בנקי השקעות וערוצים רבים אחרים. בעדותו בקונגרס הודה ברננקי שהבנק המרכזי עצמו היה בשוק מהשיעור שבו נמתח תפקיד המלווה של מוצא אחרון.

הוואקום האינטלקטואלי שנוצר כתוצאה מכך גרם לכאוס פוליטי. רעיונות לא נעימים שלא בהכרח נוסו בעבר מעוררים התנגדות, והתוכנית של פולסון לקניית ניירות ערך גרועים ב־700 מיליארד דולר אינה פופולרית. היא עלולה לא להצליח ומעלה בעיות רבות: אם הממשל ישלם מעט מדי עבור ניירות הערך, פשיטות הרגל עלולות להתרבות. אם ישלם יותר מדי, הוא ייצור רווחים נאים לכמה משקיעים והפסדים כבדים למשלם המסים.

אבל לתוכנית פולסון יש סיכויים רבים יותר מכפי שיש לכל אלטרנטיבה שהוצעה לשיקום האמון בשווקים, על ידי סילוק ניירות הערך המסוכנים מדפי המאזן. הזרקות הון לבנקים, לדוגמה, עשויות להיות נגועות בהעדפה לא הוגנת ועלולות להיות אטיות מכדי להחזיר את האמון. הפסיכולוגיה משנה כאן מאוד.

מוסה סבור ששיעור האבטלה, שעומד כרגע על 6.1%, יגיע לכ־7%. השאלה הקשה יותר היא אם המהומה הפיננסית מבשרת עידן של חוסר יציבות. המנהיגים ממציאים מחדש את התגובות שלהם בכל יום, כיוון שהרעיונות הישנים על איך הכלכלה עובדת אכזבו אותם.