מיוחד ל"כלכליסט": האיש שפיתח את הנוסחה שהופכת עניים לעשירים

פרופ’ מוחמד יונוס פוסע בשלווה לעבר אולם ההרצאות במלון המפואר בלינדאו שבדרום גרמניה. הוא מתקדם לאט. מדי כמה מטרים עוצרת אותו קבוצה אחרת של סטודנטים, שמבקשים חתימה וצילום משותף. ניכר ביונוס שהוא מתענג על תשומת הלב. אנשי אקדמיה לא רגילים לכזו הערצה, וכלכלנים אפילו פחות.

יונוס אינו הסלבריטאי היחיד במקום. על האי הקטן התכנסו באותו שבוע 15 זוכי פרס נובל בכלכלה, ובהם החוקר הכלכלי המצוטט בעולם ג’וזף שטיגליץ, וגם ג’ון נאש בן ה-80, מממציאי תורת המשחקים והאיש שעליו נעשה הסרט “נפלאות התבונה”. כולם התכנסו באי כדי לחלוק מניסיונם עם מאות סטודנטים מצטיינים מכל העולם. אך יונוס גונב את ההצגה. הוא משוחח, חותם, מצטלם, מדלג במיומנות מעל פערי הגיל ומתחבר לסטודנטים הצעירים. הוא לא רוצה רק לספר להם את סיפורו. הוא מגייס אותם לצבא שהקים.

כוחה של פרוטה

מה שמשך את תשומת לבי במראהו של יונוס היה דווקא אריג הצמר שלו, המשובץ אבנים. כשלבש אותו ביומיים הראשונים של הכנס, נדמה היה לי שהוא מנסה לשדר מראה מסורתי, מדגיש בכוונה את שונותו. כשלבש אותו גם ביומיים האחרונים של הכנס, חשבתי שאולי המזוודה שלו אבדה בנמל התעופה, ושנותרו לו רק הבגדים שבהם הגיע. רק בראיון בחדרו נוכחתי לדעת שהאריג הוא חלק מהקמפיין שלו. “חיכיתי שתשאל על זה”, אמר, וסיפר שאת האריג טוותה אשה בנגלדשית שקרובה ללבו, ושבזכות הלוואה קטנה הצליחה לחלץ את משפחתה ממעגל הרעב במדינה, ולהפוך מתופרת ענייה לבעלת עסק.

מוחמד יונוס. "הבנקאים אמרו לי לשכוח מהכסף" | צילום: בלומברג

אבל מאחורי האריג של יונוס לא מסתתר רק סיפורה של האשה הזאת, אלא סיפורם של יותר מ-7.5 מיליון בני אדם בבנלגדש שמפעלו של יונוס שינה את חייהם, ועוד עשרות מיליונים אחרים שנהנו מפירות המודל שהמציא.

מוחמד יונוס קנה את תהילתו בזכות רעיון מהפכני, שמסתמן כגרסה מודרנית, יעילה ומשפיעה של צדקה - המיקרו-בנקאות (microcredit), מערכת להלוואות של דולרים בודדים לאנשים שבנקים רגילים מתעלמים מהם. הבנק שהקים, בנק גראמין (“בנק הכפר”), ועשרות ארגונים בינלאומיים שקמו בהשראתו, מחפשים בכפרים נידחים את התושבים העניים ביותר, ומציעים להם הלוואות של דולרים בודדים כדי שיוכלו להקים עסק קטן.

לפעמים די בדולרים הללו כדי להפוך חסר־כל לבעל עסק, שמצליח במושגי הסביבה שבה הוא חי: איכר שברשותו פרה אחת יכפיל את תוצרתו אם יקנה עוד פרה, וגורלו של חקלאי ישתנה אם יקנה עוד מחרשה וישכור אדם שיפעיל אותה. ההלוואות שנותן בנק גראמין הן הלוואות לכל דבר, ומקבליהן מחזירים אותן בתוך זמן שנקבע מראש, ועם ריבית. אחת מהתגליות הגדולות של יונוס היתה שבניגוד למקובל במערב, נוטלי ההלוואות של בנק גראמין משקיעים אותן בתבונה בפיתוח עסקיהם, ומקפידים תמיד להחזירן במלואן.

גרייס אייה, למשל, היא אשה מאוגנדה, אם לארבעה שאימצה עוד תשעה יתומים ממלחמת האזרחים שהתחוללה במדינה. אייה הכינה חמאת בוטנים ביתית, ובקושי רב ניסתה לפרנס את 13 ילדיה ממכירתה. Kiva.org, אתר מיקרו־בנקאות שקם בהשראת רעיונותיו של יונוס, פרסם באינטרנט את סיפור חייה של אייה. לצד הסיפור הופיעו תמונתה וגובה ההלוואה הנחוצה לה כדי לקנות מקרר לאפסון חמאת הבוטנים שלה. בתוך דקות גייסו עבורה גולשים מזדמנים 475 דולר, שהמתינו לה עוד באותו השבוע במרכז ההלוואות הזעירות שליד כפרה.

 כעבור חצי שנה קיבלו הגולשים המלווים דוא”ל מארגון Kiva.org, ובו מילות תודה שמסרה אייה, ותמונה שלה מחייכת, כשמאחוריה עשרות צנצנות של חמאת בוטנים ועובד שאותו שכרה. את ההלוואה היא החזירה במלואה ובתוספת ריבית, וברווחים שנותרו לה היא הרחיבה את העסק ואף קנתה חלקת אדמה להקים בה בית. למלווים ניתנה האפשרות למשוך בחזרה את הכסף שהלוו – או לגלגל את אותו הסכום הלאה, ולהלוות אותו שוב למישהו אחר, ואחריו לעוד מישהו, כך שאותם דולרים יסייעו לשנות את חייהם של כמה וכמה אנשים, בזה אחר זה.

בזכות שיטת המיקרו-קרדיט הצליח יונוס להוכיח נקודה חשובה: עוני אינו תכונה מולדת אלא מצב נסיבתי, שאפשר לשנותו. הוא גם גילה לאיזו עזרה עניי העולם באמת זקוקים: לא תרומות של כסף ומזון, אלא הזדמנות לממש את יכולותיהם. בכולנו, הוא אומר, גם בעניים ביותר בכפרים הפרימיטיביים ביותר, חבוי יזם שאפתן. צריך רק לעזור לו להרים את ראשו.

השיטה של יונוס מבוססת על גיוס אנשים רגילים, בעלי מינוס ומשכנתה, שבאמצעות ארגון בינלאומי ילוו כמה דולרים לאנשים זרים ורחוקים, שעבורם הלוואה כזאת היא הון. האם לא הגיוני יותר, אני שואל אותו, שממשלות וארגונים בסדר הגודל של האו”ם ידאגו לסייע לאיכרים ורוכלים בעולם השלישי? “זו הטעות הגדולה”, עונה יונוס. “אנחנו תמיד מעדיפים שהממשלה תטפל בנושאים מרתיעים כגון עוני ובריאות, אבל למעשה אנשים פרטיים מתגלים תמיד כחכמים בהרבה מממשלות. ממשלה היא גוף קולקטיבי וביורוקרטי שפועל לאט.

אנשים פרטיים הם ההפך: הם יצירתיים, חושבים ויכולים ליישם רעיונות מהר. את הבעיות הגדולות באמת, כמו עוני ורעב, רק אנשים פרטיים יכולים לתקן”. יונוס עצמו הוא דוגמה לכך. את בנק גראמין הקים בשנת 1983, כשהיה מרצה שכיר עם עתיד אקדמי סלול וידוע מראש. כיום, הפרויקט שהקים מעסיק כ־25 אלף עובדים ב־2,521 סניפים ברחבי העולם. “וכל אחד מהארגונים הגדולים שבאתי איתם במגע ייעץ לי אפילו לא להתחיל עם זה. כולם האמינו שזה ייכשל, אבל בשבילי גם עכשיו זו רק ההתחלה”

.

“הרגשתי כמו רמאי”

יונוס (68) נולד בכפר קטן במחוז צ’יטגונג בדרום־מזרח בנגלדש, למשפחה בת 14 ילדים. משפחתו לא היתה ענייה, אולם העוני במדינה היווה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו. את שני תאריו הראשונים עשה באוניברסיטת דקה, בעיר הבירה של המדינה. בשנת 1965 הוא קיבל מילגה ללימודים בארצות הברית, ובגיל 29 השלים דוקטורט בכלכלה באוניברסיטת ונדרבילט בטנסי. כשלוש שנים אחר כך, בשנת 1972, חזר לבנגלדש, והצטרף כפרופסור מן המניין לאוניברסיטת צ’יטונג, שבה הוא מלמד עד היום.

“באמצע שנות השבעים, בתקופת הרעב הגדול בבנגלדש, יצאתי עם סטודנטים לסיור בכפר ג’וברה שליד האוניברסיטה. החלטתי לקחת אותם לשם כי הרגשתי שאני מרמה אותם, הרגשתי נבוך ללמד כלכלה תיאורטית בעוד בני עמנו גוועים ברעב אמיתי מחוץ לכיתה, בעולם האמיתי”.

יונוס ותלמידיו שוחחו עם כפריים עניים שניסו לשרוד בכבוד. אלו סיפרו להם, בין היתר, על ניסיונותיהם העקרים לקבל הלוואות מבנקים, ועל כך שבלית ברירה הם נאלצים לפנות לכרישי הלוואות מהשוק האפור, מה שבסופו של יום מעמיק את העוני במקום לצמצמו.

“הפגישה הזו עוררה בי משהו, ומאז נהפכתי לאובססיבי לנושא”, מספר יונוס. “התחלתי ללמוד יותר על הכפריים, ודבר אחד היה לי ברור - שוק ההלוואות נהג באנשים האלה בדרך מעוותת לחלוטין, וכרישי ההלוואות פשוט שעבדו את חייהם.

“התחלתי להרכיב רשימה של אנשים מהכפר שזקוקים להלוואה. בסופו של דבר גיבשתי רשימה של 42 אנשים שלוו ממני 27 דולר בסך הכל - זה כל מה שהיה לי בכיס באותו רגע. רוב הלווים היו נשים שהשתמשו בכסף כדי לקנות חומרי גלם לקלוע סלי נצרים, שאותם מכרו בשוק.

“לא הצלחתי לעכל שאנשים יכולים לסבול כל כך הרבה בשביל כל כך מעט כסף. וזה בדיוק מה שגרם לי להבין שהפתרון הוא בעצם פשוט: אם במקום הכרישים ילוו להם אנשים כמוני, הם יוכלו להחזיר את ההלוואות, ולהשתחרר מהכרישים. וכך עשיתי. מה שלא יכולתי לאמוד מראש הוא את מידת האושר שזה הכניס לחיים שלהם. חשבתי לעצמי, אם אפשר לשמח כל כך הרבה אנשים באמצעות כל כך מעט כסף, אז למה לא להרחיב את השיטה?”.

"קיבלתי עשרות סירובים"

יונוס מספר שבתחילה ניסה לשכנע בנקים מקומיים להתחיל להלוות לעניים. “ניסיתי לגשת לבנקים בשמם של אנשים שנזדקקו נואשות להלוואה. אבל הבנקאים אמרו לי שזה פשוט בלתי אפשרי להלוות כל כך מעט כסף. קיבלתי עשרות סירובים, ובכל פעם נעשיתי יותר נחוש ויותר אובססיבי. במשך חודשים לא הצלחתי לשכנע אף אחד. לבסוף אמרתי לבנקאים שאני אישית אערוב לכל אותם אנשים שיקבלו את ההלוואה. אני נהפכתי ללווה, וחילקתי את הכסף לאנשים תמורת הבטחה שלהם שיחזירו כשיוכלו”.

היית בטוח שתקבל בחזרה את הכסף? הרי לאיכרים עניים אין שום הבנה בפיננסים.

“זה מה שהבנקאים אמרו לי. הם אמרו לי ‘אתה יכול לשכוח מהכסף שלך’. אבל אני הייתי תמים מספיק כדי לחשוב שאנשים שתושיט להם יד לא ינסו לגנוב ממך. פשוט הסברתי להם איך לשמור על הכסף ואיך להשקיע אותו, ונתתי להם את הסכום שביקשו. זה עבד. התברר שדווקא אני, שמעולם לא עסקתי בבנקאות, הצלחתי להשיג שיעור החזר שכל בנק חולם עליו: 100% מהכסף. זו מחשבה מדהימה: בזכותי קמו עשרות עסקים קטנים שמקיימים את עצמם, וזה לא עלה לי דבר. כשחזרתי לבנקאים את הכסף הם עיקמו את האף ואמרו לי, ‘יצא לך במקרה, אם תראה שזה יכול לעבוד לא רק בכפר אחד אלא גם בקנה מידה של שני כפרים, אז תהיה לך הוכחה שהשיטה שלך עובדת’. וכך התחלתי להרחיב את הפרויקט לעוד כפרים, ובכל פעם זה פשוט עבד. באיזשהו שלב זה נהפך למעין תחרות ביני לבין הבנקאים שהלוו לי את הכסף: הם חיכו לראות כמה אפסיד, אבל מעולם לא הפסדתי. ומתישהו, כשהבנתי שאי אפשר לשנות את תפיסת העולם הבסיסית של הבנקאים, החלטתי להקים בעצמי בנק שיוקדש להלוואות קטנטנות לעניים”.

ב־25 השנים שעברו מאז הקמתו, התפשט בנק גראמין לכל מחוזות בנגלדש, ועקרונות המיקרו־בנקאות אומצו על ידי עשרות ארגוני סיוע, כמו גם על ידי בנקים מהגדולים בעולם, ובהם סיטיגרופ ודויטשה בנק. בשנים האחרונות קמו לבנק גראמין יותר מאלף מתחרים בבנגלדש, שמנסים להציע ריביות נוחות יותר ותקופות החזר ארוכות יותר. נכון להיום, שלוש מכל ארבע משפחות עניות בבנגלדש נעזרו בחברה למיקרו־בנקאות כדי לנסות ולצאת ממעגל העוני. לפי מחקר של הבנק העולמי, 48% מהן כבר ניצלו מחרפת רעב, ואפילו החלו לחסוך.

בדרך לעניי אמריקה

אחד מסודות ההצלחה של גראמין הוא דרכו לתמרץ את הלווים לפתח את עסקיהם ולהחזיר את ההלוואות שלקחו. כל סניף של גראמין מפעיל כמה מרכזים, שכל אחד מהם מטפל בכ־20 כפרים. אנשי הסניף מבקרים בכל כפר וכפר, מציגים בהם את תפיסת העולם של הבנק ולומדים להכיר את המקומיים. הלווים הפוטנציאליים שמאותרים בקרב עניי הכפר מתקבצים בקבוצות של חמישה. בתחילת הדרך, רק שני העניים ביותר בכל קבוצה רשאים ללוות. אם כעבור שישה שבועות הם מתחילים להחזיר את ההלוואה, גם יתר חברי הקבוצה מורשים ללוות.

כך מצליח הבנק ליצור לחץ חברתי בתוך הקבוצה: הלווים יודעים שהצלחתם האישית תלויה בהצלחת הקבוצה כולה, וכולם מתמרצים זה את זה. התוצאה, לפי הנתונים שמציג יונוס, מרתקת: ב־2007 עמד שיעור החזר ההלוואות לבנק גראמין על 98%. לשם השוואה, בארה”ב, גם בטרם משבר הסאב־פריים הגדול - אחוזי ההחזר עמדו על לא יותר מ-70%.

יש המצביעים על סיבה אחרת לשיעורי ההחזר הגבוהים: יונוס דורש מהלווים להחזיר את ההלוואות בתשלומים שבועיים – שיטת גבייה מלחיצה, ולדעת מבקריו מלחיצה מדי. יונוס חושב שמדובר בביקורת קטנונית: “תשאלו את האנשים עצמם אם הם היו מעדיפים להחזיר לנו את ההלוואה באופן חודשי או שבועי. הם יגידו לכם שהשיטה שלנו היא הטובה ביותר, משום שכך מדובר בהחזרים קטנים, וזה נותן להם מוטיבציה להמשיך ולהשקיע את כספם בתבונה, משום שהם יודעים שיש מי שמפקח עליהם”.

בנק גראמין זכה עד היום בשמונה פרסי הוקרה. יונוס עצמו זכה ב־60 פרסים בינלאומיים שונים, ובהם פרס נובל לשלום שהוענק לו לפני שנתיים והפך אותו לאחד המרצים המבוקשים בעולם. מאז הוא מחלק את זמנו בין העבודה באוניברסיטה ובבנק לבין נסיעות ברחבי העולם, שבהן הוא מפיץ את רעיונותיו. לאור הפופולריות הרבה שלו בבנגלדש, מדינה בת כ־150 מיליון תושבים, הקים יונוס בשנה שעברה מפלגה כדי להתמודד על ראשות הממשלה. אך לדבריו, על הרעיון הזה ויתר מהר. “הבנתי שאיני מוכשר לזה, ושיש לי טובות יותר לשפר את העולם”, הוא אומר.

יונוס. "אותו אדם שחי כדי לעשות רווחים יודע גם להביע חמלה וגם להציל אדם כשצריך" | צילום: כריסטיאן פלמינג

עם האנשים שלהם שימש יועץ נמנה גם נשיא ארה”ב לשעבר ביל קלינטון -שביקש לייבא את המיקרו־בנקאות לאמריקה. “לפי החישובים של הכלכלנים שלו, כדי להתחיל את הפעילות נדרשו להם לפחות חצי שנה וצוות גדול. אמרתי לו שאפשר להתחיל לעבוד עם איש אחד, בתוך 24 שעות. הוא מאוד התלהב. הסברתי לו שבשביל להתחיל לא צריך לחשוב בגדול על הקמת בנק, אלא צריך רק לצאת לדרך. כך הקמנו שם את קרן גראמין האמריקאית. היום יש לה 300 מוסדות”.

אני מטיל ספק בכך שהשיטה תוכל לעבוד גם בישראל, ומספר לו על מושג ה”פראייר” הישראלי. יונוס צוחק. “זה לא רק אתם. כל התפיסה הבסיסית של הכלכלה המודרנית שגויה. היא מניחה שהאדם הוא מכונה לייצור רווחים, וכולנו חונכנו להגשים את התיאוריה הזאת ולהנחיל אותה הלאה. זו נבואת פיגמליון - אנחנו מגשימים את מה שהתיאוריה אומרת לנו לעשות. אבל זה גם שקר: בני אדם אינם רובוטים, הם עולם רב־ממדי מורכב. אותו אדם שמכוון את חייו לעשיית רווחים יודע גם להביע חמלה כשצריך, וגם להציל אדם אחר. היכולות הללו מצויות בכל אחד”.

“שונא לתת מתנות”

יונוס מתנגד למתן צדקה, ושולל מדיניות רווחה שאינה מעודדת אנשים לדאוג לעצמם. “אני לא שמח לתת דברים בחינם”, הוא אומר. “לתפיסתי, לכל פעילות צדקה צריך להיות תאריך תפוגה, אחרת האדם לעולם לא יוכל להיות עצמאי, ולחקור את האפשרויות שלו ואת היכולות שלו. התפקיד שלנו הוא לתת לאנשים את ההזדמנות הזאת. אבל תוכניות צדקה ומדיניות רווחה שאינן מעודדת עצמאות הן כמו גן חיות אנושי: משאירים את האנשים בחיים, אבל הם לא פועלים כפי שהיו פועלים באופן טבעי.

“אם אני הייתי מתכנן את חוקי הרווחה, הייתי מנחיל את שיטת המצ’ינג - כנגד כל דולר שהאדם מצליח להרוויח לבדו אתן לו דולר, עד לשלב שבו הוא כבר לא יהיה זקוק לי כדי להתפתח. כך הייתי מגדיל את התמריץ של האנשים לעבוד, להרוויח כסף ולצאת ממעגל העוני באמת”.

יונוס מביא כדוגמה את תוכנית הקבצנים של בנק גראמין, שבה מלווה הבנק גם לחסרי כל. כל אחד מעובדי הבנק נהפך לאחראי לקבצן אחד, ופעם בשבוע העביר לו כסף כדי שיוכל לקנות סחורה, ובעת שהוא עובר מדלת לדלת כדי לקבץ נדבות ינסה גם למכור אותה.

“הקבצנים התאהבו ברעיון”, אומר יונוס. “הם ממילא עוברים מבית לבית, והם תמיד שמחים להגדיל את ההכנסות שלהם”. הפרויקט הצליח, וכיום משרת הבנק כ־100 אלף קבצנים בנגלדשים. “עשירית מהם הצליחו כל כך, שהם הפסיקו לקבץ נדבות ונהפכו לרוכלים. היתר עוסקים בקבצנות במשרה חלקית בלבד”, הוא אומר בחיוך.

עוד נתון מדהים על הפרויקט הוא תמהיל לקוחותיו: כ־97% הם נשים, פרי של מדיניות מכוונת. “אמרתי לבנקאים המקומיים שהמערכת שלהם רקובה, משום שהיא חוטאת לעבודה שהיא נועדה לעשות – להלוות כסף לאנשים שאין להם כסף”, אומר יונוס. “הם דוחים לא רק עניים, אלא גם נשים. פחות מ־1% אחד מנוטלי ההלוואות של הבנקים המסחריים הם נשים, אבל לבנקים זה לא הפריע כהוא זה. ולכן, כשמיסדתי את הפעילות שלנו בכפר ליד האוניברסיטה, קבעתי שהכלל הבסיסי יהיה שמחצית מההלוואות יינתנו לנשים”.

“בהתחלה הנשים סירבו ללוות. הן טענו שאין להן מושג מה לעשות בכסף. הבנתי שלא הקול שלהן מדבר מגרונן אלא קול ההיסטוריה, ולכן ידעתי שאני צריך להיות סבלני ולדעת כיצד לקלף מעל הנשים את שכבות הפחד ההיסטורי. ידעתי שברגע שאשה אחת תגיד ‘אולי כדאי שאנסה’, רבות יבואו בעקבותיה. וזה באמת מה שקרה. הנשים לא הפסיקו להגיע.

“רק כעבור שש שנים הגענו לשיעור של 50% לוות, פי כמה מהממוצע בכל בנק רגיל. היינו מאושרים, כי כולם אמרו שזה בלתי אפשרי. אחרי שהגענו להישג הזה, גילינו שגם התשואה הכלכלית שההלוואות הביאו לנשים וגם מידת האושר שהן הסבו להן היו גבוהות בהרבה מאלה שהניב הכסף שהלווינו לגברים. פשוט משום שההלוואות שנשים נטלו היו בעיקר לטובת ילדיהן. לאור הגילוי הזה התחלנו להתרכז בהלוואות לנשים”.

האינטרנט נולד בשביל זה

אז איך משנים את העולם? לפי יונוס, צריך רק לרצות לעזור למישהו אחר לזהות את הצורך הבסיסי שלו ולמצוא דרך יצירתית ופשוטה למלא אותו. “השאר כבר יבוא לבד”, הוא אומר. “כולנו יכולים לעשות שינוי, גם בעזרת רעיונות קטנים. אם יש למישהו רעיון שיכול להשפיע אפילו על שני אנשים, הרי שהוא גילה דבר שעשוי יום אחד להשפיע על האנושות כולה, אם רק יוכפל ויוכפל. אל תחשוב במונחים של גדולה. חשוב בקטן, על השכן שלך או על הקבצן שאתה עובר לידו כל בוקר ברחוב”.

לדברי יונוס, האינטרנט הוא הכלי הטוב ביותר לשכפול רעיונות. “כבר ראינו שהוא מאפשר להקים בקלות עסקי מיקרו־בנקאות שמקשרים בין הון חופשי במערב לבין מי שזקוק לו במדינות עניות. ואם זה עובד בתחום המיקרו־בנקאות, זה יעבוד גם בתחומים אחרים. האינטרנט נולד בשביל עסקיים חברתיים, שאינם מנסים להסתיר סודות מסחריים אלא להפך”.

האתר Kiva.org, יוזמה פרטית של זוג אמריקאים שהושפעו מסיפורו של בנק גראמין, הוא אחת ההצלחות הגדולות של תחום המיקרו־בנקאות ברשת. מאז הקמת האתר ב־2005 גויסו בו יותר מ־41 מיליון דולר שניתנו ללווים בעשרות מדינות בעולם השלישי. סכום ההלוואה הממוצע הוא 466 דולר, שלרוב משמשים לקניית חומרי גלם לצורך תפעול עסק זעיר, או לעיסוק חקלאי. בעקבות חשיפת האתר בתקשורת, ובעיקר בתוכניתה של אופרה ווינפרי, נהפך קיווה בשנה האחרונה לאתר פופולרי במיוחד, ואף נאלץ להגביל את סכומי התרומה כדי לאפשר לכמה שיותר אמריקאים להשתתף בהלוואות.

החזון של יונוס לא עצר בהקמת בנק גראמין. כיום הוא מנהל פרויקטים למלחמה ברעב, ומקים מערך אספקת מים נקיים בעולם השלישי. כל מפעליו מבוססים על עקרונות השוק החופשי. לפני שנתיים השיק עם חברת דנונה הצרפתית פרויקט להקמת מפעלים מקומיים בבנגלדש, שייצרו יוגורט עשיר במרכיבים תזונתיים במחיר אפסי. “פתחנו מפעל קטן מאוד, כמעט שכונתי. הסחורה שאנחנו מייצרים מחוסלת בתוך שלושה ימים, אפילו בלי שנזדקק למערך קירור. בגלל החיסכון בעלויות של הקירור אנחנו יכולים למכור כל גביע בחמישה סנטים בלבד, מחיר שאפילו העניים ביותר יכולים להרשות לעצמם לשלם. את פרויקט המיים הנקיים - רוב מי התהום של בנגלדש מזוהמים במתכות - מקים יונוס בימים אלה עם חברת המים השוויצרית ואוליה (Veolia).

“ביקשתי מהחברה לבנות מודל ייצור שבו היא יכולה למכור עשרה ליטר מים בשני סנטים ולא יותר”, הוא אומר. “המגרעה תהיה שהחברה לא תשנע מים למרחקים גדולים, אבל לצורך כך אפשר פשוט לפתוח עוד מפעלים. זה בדיוק האופן שבו רעיון אחד קטן יוצר רשת שלמה של רעיונות ואפשרויות עסקיות, שבסופו של דבר רבים ייהנו מהן”, הוא אומר.