ברזיל: כסף כן גדל על אקליפטוסים

ריו גראנדה דו סול מוכרת לרבים כ"סיר הבשר" של ברזיל בזכות הבקר האיכותי הגדל בה, המוצא את דרכו אל מסעדות ואטליזים משובחים ברחבי העולם. מעטים יותר יודעים כי בשנים האחרונות הפכה המדינה, הדרומית ביותר בברזיל, למרכז מוביל בתעשיית ייצור הנייר העולמית, למגינת לבם של ארגונים ירוקים וחברתיים במדינה.

האקלים והקרקע בברזיל יוצרים בה תנאי גידול אופטימיליים לעצי אקליפטוס, שמהם מופקת התאית לייצור נייר. אם בסקנדינביה נדרשים 7.2 מיליון דונם של יער כדי לייצר מיליון טונות של תאית בשנה, בברזיל מספיקים מיליון דונם כדי לייצר את אותה הכמות. ואם בסקנדינביה צריך לעתים להמתין 30 שנה עד שהעץ מתאים לכריתה בפעם הראשונה, בברזיל הוא מגיע לגודל המתאים כבר לאחר שבע שנים.

על רקע זה, ובהתחשב בכך שצריכת הנייר ומחיריו נמצאים בשנים האחרונות במגמת עלייה בעולם כולו, אין להתפלא על שברזיל מיהרה להתברג בין יצרניות הנייר המובילות בעולם. כבר עתה היא המובילה העולמית בהפקת תאית מסיבים קצרים, ותוך שנתיים היא צפויה להתקדם בדירוג הכללי של יצרניות הנייר בעולם מהמקום השישי לרביעי, לאחר שתעבור את פינלנד ושבדיה ויקדימו אותה רק קנדה, ארצות הברית וסין.

המדינה הדרומית ריו גראנדה דו סול הפכה בעשור האחרון למרכז ייצור הנייר בברזיל, ועץ האקליפטוס כבר תופס בה 2.4 מיליון דונם של קרקע. אמנם מדובר בפחות מ־1% מכלל שטח המדינה, אך כאשר מסיירים בערבות ריו גראנדה דו סול, באזור שמכונה "הפאמפאס" שבו מרוכזים מטעי האקליפטוס, שינוי פני הנוף כבר ניכר לעין. ההשלכות האחרות מסתתרות מתחת לפני השטח.

האקליפטוס, שמקורו באוסטרליה, הובא לדרום ברזיל כבר לפני יותר מ־25 שנה, ועד מהרה התגלו תכונותיו המועילות הרבות: הוא משמש לאספקת עץ לבנייה ולבעירה, נותן צל לעדרי הבקר, וגם מסייע לשבור את הרוח העזה. אולם ב־2004 הוא הפך מוקד לוויכוחים סוערים, לאחר ששלוש ענקיות ייצור הנייר אראקרוז, וטוראנטים וסטורה אנזו חשפו את תוכניותיהן לייצר במדינה תאית ליצוא, והודיעו כי כל אחת מהן תזדקק ל"יער בסיסי" של מיליון דונם בכדי להזין את הפרויקט ארוך הטווח.

מחירי הקרקע שולשו

ברזיל. מחירי הקרקע שולשו | צילום: shutterstock

רכישת הקרקעות על ידי חברות הנייר שילשה עד מהרה את מחירי הקרקע באזורים הכפריים של ריו גראנדה דו סול, וממשלת המחוז ובעלי המפעלים זיהו בכך הזדמנות פז להתניע את הכלכלה התקועה של הדרום, שהתבססה מסורתית על חקלאות מרעה. במשך שנים איבדו הערים באזור תושבים בגלל מחסור באפשרויות תעסוקה, ומטעי האקליפטוסים נתפסו, אם כן, כהזדמנות לספק עבודה והכנסה לתושבי האזור שיש לעודדה. אולם לא כולם היו שותפים לשמחה.

ארגונים להגנת הסביבה מחו נגד טיפוח "חקלאות המבוססת רק על גידול האקליפטוס" תוך זלזול בצרכים סביבתיים ובאינטרס הציבורי. בין היתר טענו הארגונים כי הנטיעה המסיבית של יערות האקליפטוסים באה על חשבון הגידולים המקוריים של האזור, ובהם שטחי מרעה לבקר. עוד נטען כי יצרניות הנייר מנצלות את התושבים ואינן מספקות להם תנאי עבודה נאותים. מגדלי הבקר עצמם התאגדו והצליחו להשיג מהמוסד הלאומי לנכסים תעשייתיים (ה־INPI) אישור להקמת אזור מוגן בערבות הפאמפאס שבו מובטח להם שטח מרעה עם צמחייה אופיינית לאזור בגודל של 13 מיליון דונם.

בתחילה עוד נעשה ניסיון לקיים דיאלוג בין הצדדים. נערכו כמה סמינרים משותפים, וכמה מראשי הארגונים להגנת הסביבה אף ביקרו במפעל הישן של חברת אראקרוז בגואייבה, שבפרברי פורטו אלגרה, בירת ריו גראנדה דו סול. אולם הרומן הקצר הסתיים לאחר פלישה של פעילי איכות הסביבה לחממת השתילים של אראקרוז בבארה דה ריביירו וכמה הפגנות ענק שיזמו הארגונים הסביבתיים. ולאחר שמאבקם של הארגונים הירוקים נגד יצרניות הנייר בבית המשפט הפדרלי של ברזיל כשל, קצב מתן הרישיונות לנטיעת אקליפטוסים בדרום אף הואץ.

מדינת ריו גראנדה דו סול היא חלוצה בתחום החקיקה הסביבתית בברזיל. כך, לדוגמה, כבר מ־2004 נדרשים במדינה אישורים סביבתיים בתחום היערנות, אולם הפער בין התיאוריה למציאות התברר כגדול, עם אמצעי אכיפה המתקדמים הרבה פחות מהחוקים. כדי לאכוף את ביצוע החוק נדרשה הממשלה המקומית לערוך "סקר סביבתי", שבו תחולק המדינה לאזורים שונים ויוחלט היכן מותר והיכן אסור לנטוע אקליפטוסים. אולם כאשר יצאו הסוקרים הממשלתיים לבצע את עבודתם נתקעו מכוניותיהם בגלל מחסור בדלק, ועד מהרה גם התברר כי רבים מהם מושחתים ולוקחים שוחד שנועד להטות את תוצאות הסקר. בשלב זה פנו חברות הנייר למושל ג'רמאנו ריגוטו בהצעה מפתה: הן יספקו את המימון לסקר הסביבתי, במטרה שיתבצע כמה שיותר מהר, ובתמורה יקבלו רישיון זמני להתחיל בנטיעת מטעים חדשים. המושל נענה להצעה, ויצרניות הנייר לא בזבזו זמן; בתוך שלוש שנים נטעו 1.2 מיליון דונם של אקליפטוסים.

שמורות אינדיאניות ואתרים ארכיאולוגיים

כאשר הושלם לבסוף הסקר הסביבתי בדצמבר 2006, גרם פרסומו לסערה ציבורית. עורכי הסקר הקצו יותר מ-90 מיליון דונם לנטיעת אקליפטוסים, שטח גדול בהרבה ממה שחברות הנייר היו זקוקות לו, אבל גם קבעו כי רוב האדמות שכבר נרכשו בידי החברות נמצאות באזורים שאינם מתאימים מבחינה תרבותית או סביבתית, החל בשמורות אינדיאניות ואתרים ארכיאולוגיים וכלה בשדות שנראים ריקים אך למעשה מאכלסים מגוון גדול וייחודי של צמחים ובעלי חיים היוצרים שמורת טבע המכונה "הביומה (חברה אקולוגית) של הפאמפאס".

לאחר פרסום הסקר האריכה הממשלה החדשה של ריו גראנדה דו סול בראשות המושל יידה קרוסיוס, שנכנס לתפקידו ב-2007, את תוקפם של ההסכמים הזמניים עם חברות הנייר, תוך שהיא מבטיחה למצוא במהירות פתרון קבע. במאמץ למצוא פתרון כזה הקים המושל ועדה לבחינת הדרך שבה נערך הסקר הסביבתי - וכלל בה גם נציגים של יצרניות הנייר עצמן. כצפוי, מתח הדו"ח של ועדת הבדיקה ביקורת חריפה על תוצאות הסקר וקבע כי הוא "נערך בצורה חד-צדדית לטובת הארגונים הסביבתיים", ולא התחשב "בשיקולי פיתוח כלכלי וחברתי". העימות שפרץ התפתח למשבר פוליטי.

במאי מונתה נשיאה חדשה - השלישית בתוך שנה - ל"קרן המדינתית להגנת הסביבה" (ה-FEPAM) שהקים משרד הפנים הברזילאי בתגובה לתביעות הארגונים הסביבתיים. הנשיאה החדשה, אנה פליני, אמנם הבטיחה לא להתערב בנושאים הטכניים־מקצועיים, אך מיהרה להביע דעתה כי "בריו גראנדה דו סול רוצים את ענף היערנות" וכי הנזקים שייגרמו ממנו, ובכללם הפגיעה הסביבתית, זניחים ביחס לבעיית העוני, שתעשיית הנייר תסייע להפחיתו. בהתאם לכך, טענה פליני כי יש להתחשב בשיקולים חברתיים וכלכליים, והודיעה על החלטתה לקיים לצד הסקר הסביבתי גם "סקר כלכלי" שיבחן את השלכות נטיעת האקליפטוסים מהיבט זה. כדי ליישם החלטה זו נדרש עדיין אישור נוסף.

בינתיים ממשיכות חברות הנייר לתכנן את הרחבת פעילותן בריו גראנדה דו סול. חברת וטוראנטים (VCP) מתכננת להקים מפעל להפקת מיליון טונות תאית בשנה ליד הנמל של ריו גראנדה, שאמור להתחיל לפעול ב-2011. בסוף דצמבר 2007 הודיעה החברה כי היא שוקלת להכפיל את היקף הפרויקט ולהקים מפעל אחד לייצור נייר ואחר לעיבוד נייר. היא כבר קנתה שטח של 800 אלף דונם שבהם היא מתכננת לטעת אקליפטוסים, והודיעה כי היא מקווה להגיע בקרוב למיליון דונם. כדי להפיס את דעתם של הארגונים הסביבתיים הודיעה כי תקצה שטח זהה לשימור הצמחייה המקומית. היקף השקעתה הכולל באזור: 1.3 מיליארד דולר.

החברה השבדית-פינית סטורה אנזו, שנוסדה ב-1723, אחת מיצרניות הנייר הגדולות בעולם, פועלת בריו גראנדה דו סול תחת השם "דרפין אגרופקואריה בע"מ". לפני שהחלה לפעול באזור הפאמפאס בדקה סטורה אנזו כמה אזורי פעילות אפשריים בדרום אמריקה. היא החליטה לא לפעול בונצואלה, ארגנטינה ובוליביה בגלל האי־יציבות הפוליטית במדינות אלה, ובברזיל היא פסלה את מדינות מאטו גרוסו דו סול ומאראניאו בגלל קרבתן ליערות הגשם של האמזונס והחשש שפעילות באזור כזה תעורר מחלוקת ציבורית. "בחרנו בריו גראנדה דו סול מפני שחשבנו שכאן יהיה פשוט יותר לפעול", מספר בחיוך המנהל הבכיר של החברה בברזיל, ג'ואו בורגס.

קשיי הביטחון הלאומי

לפני עריכת הסקר הסביבתי הספיקה סטורה אנזו לרכוש 4.66 מיליון דונם בשמונה מחוזות שונים, אך בינתיים נטעה רק ב-80 אלף מהם. נוסף על המאבק בארגונים לשמירת הסביבה, נתקלה החברה בקשיים גם מצד "חוק הביטחון הלאומי"', שקובע כי אסור לאזרחים זרים (או לחברות זרות) לרכוש קרקעות ב"רצועת הגבול" הברזילאית, אלא אם כן קיבלו אישור מוקדם לכך מהמועצה לביטחון לאומי. רצועת הגבול נמתחת על פני 150 ק"מ לאורך גבולות המדינה, כך שלמעשה היא כוללת כמחצית משטחה של ריו גראנדה דו סול.

תהליך קבלת אישור מהמועצה לביטחון לאומי ארוך ומסובך. בין 16 המסמכים שהמבקש צריך להגיש, נכללת גם "הצהרת בעלות", הדורשת מעקב אחר נכסים שנרכשו מאז 1850, השנה שבה התקבל החוק המסדיר את רישום כל הנכסים בברזיל. עד כה הצליחה חברת הנייר להשלים את ההליך הביורוקרטי הזה עבור שני נכסים בלבד, ובינתיים רשומים הנכסים על שמה של חברת קש שהקימו מנהלי סטורה אנזו. בפברואר האחרון הגיש חבר סנאט ברזילאי ממדינת ריו גראנדה דו סול הצעה לצמצום רצועת הגבול באזור מ-150 ל-50 ק"מ בלבד. אם הצעתו תתקבל יוסר עוד מכשול בפני יצרני הנייר הזרים, ויש להניח כי נטיעת האקליפטוסים על חשבון הגידולים המקוריים רק תגבר.