במת כלכליסט: לא לפחד מהגדלת הגירעון

מה צריך לעשות בתקציב הממשלה כשהמשק נכנס להאטה? האטה גורמת לגידול בגירעון בגלל הירידה בתקבולי המסים ועליית הוצאות הרווחה. האם הגידול בגירעון יצמצם את ההאטה או שמא יערער את יציבות המשק?

התשובה המקובלת היום על מרבית הכלכלנים היא שבזמן האטה צריך לאפשר לגירעון לגדול, וכאשר המשק ייצא מההאטה צריך ליצור עודף בתקציב שיכסה את הגירעון שנוצר. יצירת עודף תקציבי בתקופת גאות ממתנת את עודפי הביקוש האינפלציוניים במשק. עודף זה יכול לשמש בתקופות שפל כדי להמריץ את הפעילות הכלכלית ולדאוג לשכבות החלשות, שהן הנפגעות העיקריות מהשפל. בזמנים של שפל כלכלי הממשלה לוקחת הלוואה מהציבור באמצעות מכירת אג"ח ממשלתיות ומגדילה את החוב שלה. בזמן גאות היא משתמשת בתקבולי המסים הגבוהים כדי להקטין את החוב ולפדות חלק מהאיגרות שהנפיקה.

למרבה המזל, ממשלת ישראל כבר התכוננה למשבר כשהקטינה באופן דרמטי את היחס בין החוב לתוצר בשנים האחרונות מ־99.2% בסוף 2003 ל־78.5% בסוף 2007. אלו מקורות שעומדים כעת לרשותה כדי להקל את ההאטה המתקרבת. אבל דעה רווחת היא שאם נגדיל את הגירעון בתקציב, ייפגע אמון הציבור בממשלה. הוא עלול לחשוש שהאינפלציה עומדת לשוב ובתגובה לברוח מהשקל למט"ח, מה שייצור פיחות חמור.

ואולם, הציבור מתגלה פעמים רבות כבעל תחכום רב יותר ממה שכלכלנים נוטים לייחס לו. הממשלה יכולה לנקוט מדיניות אנטי־מחזורית ולהסביר לציבור שהחוב שגדל כעת ייפרע בזמן שהמשק יחזור לגאות. אז לא תהיה לציבור סיבה אמיתית לחשוש שתתעורר בעיה בפירעון החוב. עובדה שהגירעון, החוב והאינפלציה בארץ נמצאים בשליטה כבר שנים לא מועטות. אמון הציבור בממשלה מתבטא בכך שאיגרות החוב שלה הן סחורה מבוקשת לעומת איגרות החוב הקונצרניות של החברות הגדולות הנסחרות בחשש לחדלות פירעון.

האמון של הציבור בממשלה נובע מכך שהיא עושה את הדבר הנכון ושאינה מפקירה אותו. האמון בממשלה בזמן מלחמת לבנון השנייה היה בשפל, על רקע תחושה קולקטיבית שהמדינה הפנתה עורף למאות אלפי אזרחים תחת מטר הקטיושות. גידול באבטלה, הרחבת מעגל העוני, פשיטת רגל של חברות וסגירת מפעלים אינם הדרך להגדיל את אמון הציבור בממשלה.

הציבור בישראל ראוי לממשלה טובה שתהיה מוכנה לעשות את הדברים הנכונים, תוך שמירה על גירעון סביר בתקציב: לחזק את רשת הביטחון למובטלים ולעניים; לייצר ביקושים במשק על ידי ביצוע תוכניות קיימות לתשתיות שנדחו מחוסר תקציבים, כך שיגדילו בעתיד את הפריון במשק; ולהכין תוכנית בשיתוף נציגי העובדים והמעבידים כדי לצמצם את נזקי ההאטה.

אבל כל אלו הם כנראה דיבורים תיאורטיים: דווקא בעת הזאת נכנסת המערכת הפוליטית לתקופת אי־ודאות. אילו במקום איום כלכלי היה מרחף מעלינו איום ביטחוני, ייתכן שהמערכת הפוליטית היתה מגיבה אחרת ויוצרת ממשלה מתפקדת.

הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטת בן־גוריון, עמית בכיר במכון ון ליר בירושלים ולשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל