כך דירדר האינטרנט את המערכת הפיננסית

לפעמים תגובה קצרה אחת מכילה אמת מהותית יותר מאשר ערימות של הסברים. מקרה כזה התרחש ממש לאחרונה, כשכתב של "פייננשל טיימס" שאל בנקאי השקעות מסוים אם הסיבה לכך שמשבר האשראי זעזע את המשקיעים ואת הרגולטורים היא שאנשים כמוהו הפכו את השגת המידע החשוב למשימה קשה. הבנקאי אמר, בעצבנות בולטת, שכל האינפורמציה שאנשים צריכים היתה נגישה לציבור הרחב. למה צריך להאשים אותו בזה שאף אחד לא התייחס אליה?

זו היתה תגובה מאירת עיניים. למומחים פיננסיים היתה גישה למידע מקיף על האשראי ועל משכנתאות הסאב־פריים. ברור שלא עלה בדעתו של הבנקאי שהצרכן הממוצע לא יכול להרשות לעצמו להוציא 1,700 דולר בחודש על מסוף מידע של בלומברג, אבל במובן מסוים הוא צדק. האינפורמציה נמצאת כאן - בחינם, באינטרנט.

האינטרנט קיים באופן מלא את ההבטחה לספק מידע להמונים. כל המידע שהיה נחוץ כדי לצפות את משבר האשראי הנוכחי - המידע העדכני והטוב ביותר על קריסת מחירי ביטחונות המשכנתאות, על הבועה בשוק משכנתאות הסאב־פריים, על התנהגות מוזרה מצד חברות הדירוג לאג"ח וכן הלאה - היה נגיש לכל מי שיודע איך להשתמש בגוגל. אבל מה זה עוזר אם אף אחד לא מתייחס לכל המידע הזה?

במשך יותר מעשור היללו את האינטרנט, שנחשב למבשר הדמוקרטיה של המידע. הוא היה אמור להסמיך משקיעים פרטיים, להפוך את השווקים הפיננסיים העכורים לשקופים יותר וליצור דור חדש של אזרחים־משקיעים, שיהיו חופשיים להפקיד את חסכונותיהם בכל דבר - ממדד 500 S&P ועד לחוזים עתידיים על מחיר שמן הדקלים. הוא היה אמור לכווץ את העולם ולהפוך אותו לכפר שבו הכול מתרחש לעיני כל בכיכר המרכזית, ולשחיתות ולחמדנות אין איפה להתחבא. כמו שאומרת המנטרה של שנות התשעים, "המידע רוצה להיות חופשי". במאה ה־21 היינו אמורים להגיע למיצוי של הפילוסופיה הזו.

אלן גרינספן | צילום: בלומברג

אחד התומכים הגדולים ביותר של הגישה הזו היה אלן גרינספן. רוב הכלכלנים מסכימים עכשיו שבזמן שגרינספן שימש יו"ר הבנק המרכזי של ארצות הברית הוא קבע שיעורי ריבית נמוכים מדי למשך זמן ארוך מדי. מה שפחות ידוע הוא התפקיד שמילא בעידוד הטכנולוגיה. במרץ 2000, בשיאה של בועת הדוט.קום, הוא נשא נאום על המהפכה שנוצרת באינטרנט. "היא תשנה את השוק הפיננסי", הוא אמר, ותהפוך "מיקום מחדש של סיכונים" לאפשרי על ידי "יצירה, הערכה ומסחר במוצרים פיננסיים מסובכים על בסיס עולמי".

גרינספן חשב שהאינטרנט והמחשבים המהירים באו בעיתוי מושלם כדי לפרק משכנתאות לחתיכות זעירות, לארוז אותן מחדש ואז לספק אותן למשקיעים רעבים לתשואה גבוהה ברחבי העולם. גרינספן היה אמור לדעת שזה ייצור את מה שחבריו הכלכלנים מכנים "בעיית הטיווח": הבעלים הרחוקים של אלפי פיסות המשכנתאות לא ניהלו את מדיניות ההלוואות, לא היו מודאגים מאיכות ההלוואות ואי אפשר היה לדבר איתם כשהלוואה נהפכה לבעייתית. הם פשוט רצו לקבל את תזרים המזומנים. וכך הוצת הפתיל שגרם לפיצוץ משבר האשראי.

האינטרנט אמנם אחראי להרבה דברים חשובים ומועילים במערכת הפיננסית העולמית - תחזיות הרווחים זמינות לכולם, לא רק לאנליסטים; המסחר האלקטרוני הוריד את סכום העמלות כמעט לאפס; המסחר יכול להתרחש באופן אלחוטי מכל מקום ובכל זמן; משקיעים יכולים לעקוב אחר שיאי המחיר של מניה ואחר המרוויחים מהמניות, בלוחות נתונים מקוונים - אבל לא בכוונה, האינטרנט גם יצר את משבר האשראי הנוכחי. הוא איחד אותנו, אבל הוא עשה גם את ההפך - יצר קהילות שיש ביניהן קשר רופף בלבד. אלו הם בדרך כלל תאים שבהם אנשים יכולים למצוא אנשים שדומים להם - חובבי אלבומי הדבקות, חובבי צפייה ברכבות או חובבי מוצרי נגזרים פיננסיים אקזוטיים שהשוק שלהם מגיע עכשיו להיקף של 668 טריליון דולר.

קל כמו לשחק במחשב

באותו הזמן, על ידי הפיכת המידע לחופשי, האינטרנט סנוור אותנו עם נתונים ומנע מרוב האנשים להבחין בסופת האשראי. במקום להפוך את העולם לכפר גלובלי של משקיעים מוסמכים, ערפל הנתונים שנוצר עזר לכמה חבר'ה טובים מוול סטריט לחטוף את הכלכלה העולמית באותה קלות שבה הם משחקים במשחק מחשב - על ידי מיילים וטריליוני דולרים בנגזרים מסובכים.

מניות של חברות אינטרנט היו מעורבות בהתפוצצות בועת הדוט.קום של 2000 ו־2001, אבל הסיבה הבסיסית לקריסה היתה התרוממות רוח לא רציונלית מהסוג הישן (לפחות בזה גרינספן צדק). זה היה סוג של תקופת התבגרות עבור האינטרנט. עכשיו, באופן הפוך, אנחנו בעיצומו של המשבר הכלכלי הראשון שעובר האינטרנט הבוגר - משבר שבחלקו הגדול נגרם על ידי הטכנולוגיות שתומכות כעת במערכת הפיננסית ובחברה שלנו בכלל.

הפיאסקו מעורר שאלות חשובות בדבר הדרך שבה יש לפקח על השווקים הפיננסיים. אם המידע זמין בחופשיות, האם זה אומר שהאחריות לספר לנו מה קורה כבר לא מוטלת על וול סטריט? איזה תפקיד יש לרגולטורים במעקב אחרי כל התעלולים הפיננסיים הללו?

האינטרנט פתח בפני כל אדם שיש בבעלותו חשבון מקוון וחיבור פס רחב את האפשרות להפוך למשקיע גלובלי, אבל עם החירות הזאת באה גם אחריות גדולה: לדעת מה אתה עושה בלי להסתמך על הפיקוח הממשלתי. בעולם שבו היכולת שלנו לסחור במכשירים פיננסיים אקזוטיים עולה בהרבה על יכולתנו להבין ולהעריך אותם, בהחלט מדובר בעניין מסוכן. זה מחייב אותנו לעצור ולהתבונן בכוחות שהביאו אותנו למצב הנוכחי, ולחשוב מה אפשר לעשות כדי למנוע עוד אירוע כזה.

המידע היה זמין, והבעיה נוצרה במשך שנים, אז למה אף אחד לא שם לזה לב? חלק מהבעיה היא שהמידע הרלבנטי אמנם זמין ברשת אבל פרוס על פני טריליון אתרים. אפשר להיכנס ליאהו פייננס כדי לבדוק את מחירה הנוכחי של מניית וול־מארט, את שווי השוק שלה ואת נתוני המכירות של החברה. אין אפילו אתר חינמי אחד שבו אתה יכול לעשות את אותו הדבר לגבי משכנתאות סאב־פריים, ניירות ערך מגובי משכנתאות, עסקאות החלף על מחדלי אשראי (CDS) וכל שאר הסודות שצריך להכיר כדי להבין את מצבו של השוק הגלובלי המודרני. במקום זאת, הגולש נאלץ לנדוד מאתר לאתר, שזה בערך כמו להרכיב פאזל מחתיכות המפוזרות על פני עיר שלמה. צריך גם לחפש את המטמון וגם להרכיב ממנו פאזל.

הכירו את ABX.HE.AA.06-1

הבעיות לא נגמרות כאן. המידע על פצצות הזמן הפיננסיות, דוגמת נגזרים, מוסתר על ידי ראשי תיבות שגורמים לך לרצות לעקור את עינך. (לדוגמה, שני מדדים שונים לביצועי ניירות הערך הקשורים למשכנתאות: ABX.HE.AA.06-2 ו־ABX.HE.AA.06-1 —אילו שמות נחמדים ופיוטיים).

בדור החדש של הטכנולוגיה הפיננסית יש שפה שלמה שצריך להבין, החל בעסקאות החלף על מחדלי אשראי, עבור בהתחייבויות לעירבון חוב (CDO) וכלה בניירות ערך מגובי משכנתאות, שלא לדבר על הקיצורים בני ארבע האותיות. יש גם נתונים על הגירעון המסחרי הנוכחי ועל פערי תשואה. רוב האנשים שנתקלים בצונאמי הנתונים הזה עושים את הדבר ההגיוני היחיד: הם מוותרים.הבעיה בלוותר היא שהעולם ממשיך בלעדיך. אחת החובות שיש לאזרח בחברה חופשית היא ערנות - לשים לב למה שקורה בשכונה שלך, מבחינה פיננסית או פיזית. היעדר פיקוח ורגולציה בהחלט שיחקו תפקיד במשבר הנוכחי, אבל הסתמכות יתר על רגולטורים היא נוהל מסוכן. האזרחים צריכים לקבל עליהם אחריות. אפתיה ואדישות לנוכח עולם מורכב שמשתנה במהירות מובילות לכישלון.

עסקאות לא מפוקחות רבות נעשות באמצעות המסנג'ר והאימייל. רוצה לארגן עסקת החלף על מחדל אשראי של 100 מיליון דולר ובבנק שתבחר? אין בעיה. פשוט תשלח מייל לכמה חברים סוחרים שעובדים בקרן גידור או בבנק אחר, תציע את הרעיון, ואז תסגור את העסקה עם מי שאהב אותו. בלי שיחות טלפון, בלי עבודת ניירת מסובכת, רק כמה מסרים מהירים והעסק סגור. הסוג הזה של נגישות קלה לעמיתים הפך את המסחר למשחק מחשב בעל סיכון גבוה ובלי תיעוד, ובכך עודד התנהגויות מסוכנות, כגון יצירת הרבה עסקאות חופפות כדי לתקן את המצב.

"קניתי הגנת אשראי מוולס פארגו, ומכרתי אותה ל־AIG, אז עכשיו אני מגודר! או שעשיתי את שני הדברים פעמיים והכפלתי בטעות? אוו!". היקף הסחר בעסקאות החלף על מחדלי אשראי מוערך בטריליון דולר. הן נוצרו באופן אלקטרוני ועכשיו הן לא מתועדות וכמעט לא מובנות. תחשבו על זה כמו על אזהרה זעירה שמרחפת לה מעל גלי האתר ומחכה שמישהו ישים לב אליה.

הנטייה להתייחס לנגזרים כאל שילוב בין רכילות למשחקי מחשב היא ערמומית. שיחות טריוויאליות באמצעות דוא"ל עשויות להפוך לעסקאות. הכול נהיה שטוח, מפטפטים על מזג האוויר לצד סגירת עסקת החלף ב־100 מיליון דולר. מה זה משנה, אם הכול נראה אותו הדבר ונסגר בחיוך? בחודשים האחרונים נאבקו רוב החברות כדי להצליח לשלוט בבלגן הנגזרים הזה. כל המנכ"לים ומועצות המנהלים קראו את הסיפורים על כך שבחוץ מסתובבת חריגה של 50 טריליון דולר בעסקאות החלף על מחדלי אשראי, נלחצו, ומנסים להבין באיזה סיכון פיננסי הם נמצאים. הם רואים את זה כתחרות ביניהם על הסדרת חשיפתם לנגזרים, והם חייבים מיליארדים לחברות שאליהן הם חשופים בגלל עסקאות החלף שמגודרות בבעייתיות. אף על פי שזה נראה משעמם בטלוויזיה, המירוץ הזה מפחיד כמו הגיהינום - אם אתה לוקח בו חלק.

האינטרנט הוא כמובן רק טכנולוגיה, שאפשר להשתמש בה למטרות טובות או רעות. האם יש פתרון טכנולוגי שיעזור למנוע בלגן דומה? אחת הדרכים להימנע מהמשבר הבא היא להפוך את האינטרנט ליעיל יותר מבחינת גיבוש המידע. כיום כשגולש מבקר באתרים פיננסיים הוא מוצף במידע על מניות ועל שאר מדדי שוק, בתוספת כמה חדשות מרכזיות. מה היה קורה אם במקום זאת, הוא היה רואה משהו שדומה ללוח המחוונים של מכונית - שבו שעונים, מחוונים וכפתורים שמראים לו מה קורה בשוקי האשראי ובתחומי הנגזרים, הסחורות והמניות. במקום להציג טבלאות אינסופיות, דמיינו תרשימים בצבעים (אדום זה רע, ירוק זה טוב) וגרפים פשוטים. מי שירצה לדעת יותר יכול להקליק ולמצוא עוד מידע. לוח מחוונים מעוצב היטב לפחות יבטיח שתדע מספיק כדי לא להיות מופתע.

אסור להרשות עוד מעידות

אנחנו צריכים משהו שיאפשר לנו לדעת יותר מאיך ממלאים את הדו"ח השנתי של מס הכנסה, משהו שיקשר אותנו לשפל ולגאות של שווקים פיננסיים ברחבי העולם. זה לא יהיה קשה. האזרחים פשוט צריכים לדרוש את זה (ובקול רם). חלון אחד חייב להראות לנו מה קורה בין הסוחרים - כולל תחלופת האימיילים שלהם. תן לסוחרים בני ה־20 ומשהו לסגור עסקאות דרך האימייל - אבל תהיה בטוח שכל העסקאות חשופות לעיני כל. רגולציה מצד SEC (רשות ני"ע האמריקאית) כבר גרמה לכך שהמיילים חייבים להיות מתויקים, אבל חברות צריכות לעשות עבודה טובה יותר בלהעביר את פרסום העסקאות, ברגע שהן נסגרות, מתאי הדואר הפרטיים לזירות המסחר הפומביות. אנחנו פשוט לא יכולים לאפשר שמכשירים פיננסיים אטומים שנסחרים באמצעות אימיילים ייהפכו לשוק של טריליון דולר שאף אחד לא מבין או יכול לראות. אסור להרשות עוד מעידות. הפתרון צריך להיות חשיפת ההשלכות שיש לפעולותיהם של הסוחרים, אפילו אם השיחות הפרטיות שלהם יישארו חסויות.

במקום לסייע להתפתחות משבר פיננסי, בפעם הבא האינטרנט צריך להיות חלק מהפתרון. זה תלוי בנו - האזרחים, לפחות כמו בממשלות ובפיקוח הלקוי - אנו צריכים להבטיח שהשינוי יקרה הרבה לפני שהמשבר הפיננסי הבלתי נמנע הבא יפרוץ. אנחנו יכולים להשתמש בטכנולוגיה כדי להפוך את השווקים הפיננסיים לבטוחים יותר, וזה כולל את הפיכתם למוגנים יותר מפני הנזק המשני שנובע מהתלהבותו הבלתי רציונלית של אלן גרינספן מטכנולוגיות פיננסיות מסוכנות.

ד"ר פול קדורסקי הוא עמית בכיר בקרן קאופמן, פרשן ב־CNBC ובעל הבלוג הפיננסי "תאוות בצע מידבקת"