מצוקת האשראי מאלצת את בעלי השליטה להכניס יד לכיס

"לכל מינוס יש אבא", אמר פעם מנכ"ל באחת הזרועות של קבוצות האחזקה הגדולות. אותו מנכ"ל רצה להעביר למאזינים את תחושת הביטחון שמעניקה לו נוכחות בעלת השליטה בתקופות של משבר. נדמה כי בשבועות האחרונים, עם התחזקות המשבר הכלכלי בשווקים וצמצום אפשרויות המימון, הפכה הקלישאה למציאות ושורה של חברות פנו לכיס העמוק של בעל השליטה או של החברה־אם כדי לקבל מימון.

אחת הדוגמאות לכך היא מהלך שביצעה אלרון בחברה־בת סטרלינג. תחת הכותרת "חיזוק האיתנות הפיננסית" של החברה פתחה אלרון, מקבוצת אי.די.בי שבשליטתו של נוחי דנקנר, בשורה של מהלכי הזרמת מזומן לסטרלינג. אחד המהלכים היה רכישת איגרות חוב להמרה בהיקף של 16 מיליון שקל - יותר מ־60% מאיגרות החוב של החברה - והלוואת בעלים של 2 מיליון דולר.

הזרמת הון לחברה

בסוף השבוע האחרון הודיעה אלרון כי היא בעצמה תקבל סיוע מהחברה־אם שלה - דיסקונט השקעות (דסק"ש) - בדמות הלוואה של 6 מיליון דולר בריבית שנתית של 5.9%. במצב של מחנק אשראי, כששוק הגיוס החוץ־בנקאי מוגבל וגם הבנקים מקשיחים את תנאי המימון, נראה שאופציית קבלת הלוואה מהבעלים פשוטה יותר.

אלא שהמקרה של דסק"ש, שמגבה את החברה־בת אלרון, שמגבה מצדה את החברה־בת סטרלינג, הפך לשכיח בשבועות האחרונים. מהלך משמעותי אחר, בנוסח דומה, בוצע ע"י יצחק תשובה. קבוצת דלק שבשליטתו חילקה לבעלי המניות של הקבוצה את מניות החברה־בת דלק נדל"ן כדיבידנד בעין (דיבדנד שמחולק בצורה של נכסים), או במילים אחרות הפכה את החברה־בת לחברה־אחות.

מי שככל הנראה קיבלה מכך השראה היתה חברת סטאר נייט, מפתחת מוצרי ראיית לילה, שהודיעה אתמול גם היא על בחינתו של מהלך לחלוקת מניותיה של החברה־בת (85%), אס.די.אס, כדיבידנד בעין לבעלי מניותיה.

דוגמה נוספת להזרמת הון שבוצעה לאחרונה מלמעלה היא חברת ההנדסה בייטמן ליטווין, שבשליטת איש העסקים בני שטיינמץ.

החברה, שנסחרת בבורסת AIM בלונדון, הודיעה כי שטיינמץ יעמיד לה הלוואה בהיקף של 10 מיליון דולר וכן ערבות לבנקים עבור העמדת קווי אשראי נוספים לטובת החברה.

לחברות קטנות יותר אין כיסים עמוקים דיים ואין את הפריבילגיה לפנות לחברה־אם כדי לקבל הלוואה בתנאים נוחים, אולם כאשר הדבר אפשרי, מדובר ב"פתרון הקסמים" של אותן החברות לבעיית המימון. המינוף הגבוה, שאפשר לחברות הנדל"ן פעילות שוטפת בשנים עברו, הפך לרעה החולה של התקופה האחרונה. הדבר הביא שורה של חברות קטנות להזדקק למימון ללא אפשרות לפנות החוצה אל שוק ההון.

כך לדוגמה חשבו בסוף השבוע איש העסקים רוני פלד, היהלומן אברהם נמדר ומייקל דיוויס, בעלי השליטה בחברת הנדל"ן אירו סאט. השלושה הודיעו כי ילוו 5 מיליון דולר לחברה - הלוואה צמודה ללא ביטחונות בריבית של 9.55% - שנועדה לאפשר את פעילותה השוטפת ובעיקר את המשך בניית פרויקט המגורים במרכז תל אביב.

דוגמה נוספת לחברת נדל"ן שנעזרה השבוע באשראי של בעלי השליטה היא חברת פרשקובסקי. בעלי השליטה בחברה העניקו לה ערבות להלוואה לרכישה עצמית של אג"ח בהיקף של 25 מיליון שקל, מהלך שגם הוא נהפך פופולרי במשבר האחרון. הרכישה נועדה לאפשר לחברה ליהנות מהתשואות הגבוהות שבהן נסחרות איגרות החוב מצד אחד, ולשדר אמון למשקיעים ביכולת ההחזר מצד שני.

"לא מהלך מובן מאליו"

"מהלך הגיוס של החברות הוא מהלך של אין ברירה", אומר יובל זעירא, מנהל מחלקת המחקר בבית ההשקעות

אי.בי.אי. "אני בטוח שהחברות היו מעדיפות ללכת לבנקים, או לשוק ההון, אבל הבנקים לא נדיבים היום במתן אשראי ושוק ההון סגור עבור רבות מהחברות שבמינוף גבוה.

"אין ספק שבמצב הנוכחי של השוק, מי שיש לו בעל שליטה או כיס עמוק יכול ליהנות מזה. מי שאין לו בעל שליטה שרוצה או יכול להזרים הון ונקלע למצוקת אשראי נמצא בבעיה רצינית".

לדברי זעירא, הזרמת ההון היא לא מהלך מובן מאליו מצד בעל השליטה, במיוחד כאשר מדובר בחברה ציבורית, כאשר גם נקודת ההתייחסות של השוק למהלך לא תמיד זהה.

"חברה ציבורית שמזרימה הון לחברה ציבורית אחרת צריכה לבדוק היטב האם מדובר במהלך שלא מסכן אותה, מה היקף ההלוואה והאם היא חושבת שמדובר במהלך שיחזיר את עצמו

באיזשהו אופן", הוא אומר.

"בעיקרון, הבחינה היא נקודתית. אפריקה ישראל, לדוגמה, מממנת את כל הפעילות שלה בארה"ב בהלוואות שהיא נותנת לחברה־בת מאז ומתמיד והופכת את זה להון, ואנחנו תמיד מייחסים את ההלוואות הללו להון. מצד שני, אם ההלוואה ניתנת כצעד של הצלה, אז שוק ההון יודע לתמחר את זה בהתאם להשפעות על החברה שמעניקה את ההלוואה.

בגדול, שוק ההון היה מעדיף שכל חברה תתקיים בנפרד ולא תזדקק למזומנים של האחרת. לעומת זאת, אם בעל עניין פרטי מזרים הון לחברה שבשליטתו, זה מהלך שהשוק בדרך כלל מאוד אוהב. כשלבייב הכניס את היד לכיס, השוק מאוד אהב את זה וראה את זה כצעד של הבעת אמון משמעותית בחברה".