אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הכלכלה הפלסטינית: מותו של החזון צילום: יואב גלאי

הכלכלה הפלסטינית: מותו של החזון

בעוד מרכז פרס לשלום חוגג עשור של פרויקטים עם פלסטינים, המציאות בגדה מוכיחה ששיתופי פעולה ואפילו הפרדה הם עתיד בלתי אפשרי

03.11.2008, 08:17 | דני רובינשטיין

במרכז פרס לשלום, שחוגג עתה עשור לפעילותו, יש אנשים טובים. מהמנכ"ל רון פונדק, מאבות הסכמי אוסלו, דרך העובדים המסורים שמכינים פרויקטים לשיתוף פעולה ועד האורחים רמי הדרג, שהשתתפו בשבוע שעבר בטקסים ובדיונים של חגיגות העשור.

באורחים היו ג'יימס וולפנזון, לשעבר נשיא הבנק העולמי ומי שאכל מרורים לפני שנתיים לאחר שנכשל בקידום הכלכלה הפלסטינית, ואנדריי אזולאי, יועץ של בית המלוכה במרוקו והיהודי היחיד בצמרת הממשל בעולם הערבי.

רוב הדוברים בכנס העשור ניסו לרכך את הביקורת שלהם על הנעשה בשטח, ולא הרחיבו את הדיבור על התחושה הפסימית שמלווה היום את כל מי שעוסק בעניינים פלסטיניים. יומיים לפני הדיונים בתל אביב נסעתי באחד הכבישים הפנימיים של הגדה המערבית, המוביל ממודיעין לרמאללה; את התמונה שרואים שם אפשר לסכם במשפט אחד: אין סיכוי להקמת מדינה פלסטינית בצד ישראל. רעיון שתי המדינות אינו בר ביצוע עוד - לא מבחינה כלכלית, לא במישור החברתי, וודאי שלא נראה לו עתיד פוליטי.

למרבה הצער, הפרויקטים הטובים של מרכז פרס - כמו אזורי התעשייה, יצוא משותף, קידום שירותים, מפעלי חינוך, תרבות וספורט - לא ישרתו את המדינה הפלסטינית שאינה יכולה לקום. מה שרואים מחלון המכונית העולה מגבעות מודיעין לרמאללה מבשר עתיד של זוועות בוסניה יותר מאשר חזון של שלום.

את פסיפס ההתנחלויות והכפרים אי אפשר לפרק

הכביש עולה מהעיר החרדית מודיעין עילית (קריית ספר) והיישובים נילי ונעלה, עוקף רמאללה דרך דולב וחלמיש (נווה צוף), בואך עטרת ויישובי חבל בנימין ודרום השומרון - צפונה לכיוון שילה, עלי ומעלה לבונה או דרומה לעופרה, בית אל ופסגות, ומשם ליישובים שמצפון לירושלים: גבע בנימין, כוכב יעקב, עלמון, או - והלאה לירושלים: מעלה מכמש, כוכב יעקב, גבע בנימין ועלמון. כל הדרך יוצרת פסיפס גדול אחד של יישובים יהודיים פורחים ומתרחבים, שמאחזים בצדם, וסביבם, במרחק נגיעה, עשרות עיירות וכפרים ערביים שבהם מאות אלפי תושבים. שום טריקים להפרדה בין ישראלים לפלסטינים לא יצליחו באזור הזה, ולא באזורים אחרים. אפילו הניסיון, שנחשב למוצלח, לפרק את ההתנחלויות בנפת ג'נין עומד להתברר ככושל לנוכח ההפגנות של חידוש ההתנחלות בחומש.

המתמטיקה המוכרת אומרת שאם רוצים לחלק את ירושלים ולהפריד שכונות יהודיות מערביות צריך לבנות חומות וגדרות באורך 800 קילומטר. ביהודה ושומרון יצטרכו חומות כאלה באורך של אלפי קילומטרים, מפני שעקירת היישובים הישראליים הפכה זה כבר למשימה בלתי אפשרית.

2.5 מיליון בני אדם נחנקים

במצב הקיים אי אפשר בכלל לדבר על עתיד כלשהו לכלכלה פלסטינית. קרוב ל־2.5 מיליון הפלסטינים בגדה ובמזרח ירושלים סגורים במובלעות, וישראל שולטת ב־38% אחוז משטח הגדה (לפי נתוני הבנק העולמי). רובו של השטח שבשליטת ישראל משרת את ההתנחלויות. השאר משמש לצורכי ביטחון - מחסומים, מתקנים צבאיים, כבישים וכמובן גדר ההפרדה.

כשהפלסטינים אינם יכולים לשלוט על רזרבות הקרקע הפנויה והריבוי הטבעי אצלם גבוה, הם נחנקים. בינתיים בכפרים הערביים מתרחבת הבנייה לגובה: בן לילה צומחים רבי קומות, מגדלי אבן לבנים, בכפרים מסורתיים שרק אתמול הורכבו מבתי אבן קטנים ואפורים. שליטה בתשתיות כמו אדמה ומים היא תנאי הכרחי למדינה ריבונית, והתנאי הזה אינו אפשרי עוד בגדה. הסכסוכים האלימים הניטשים בסמוך לגדר בכפרים בילעין ונעלין והקטטות בין המתנחלים לערבים בימי מסיק הזיתים בשומרון ובשטחי המרעה בהר חברון הם אותות ברורים למה שעומד לקרות בגדה. לא צפוי שם חזון שיתוף הפעולה של מרכז פרס - אלא משהו אחר לגמרי, מכוער, אפל ואלים.

תגיות